Chabad.org Calendar of New York, New York, United States - TODAY IN JUDAISM: 25 Tevet, 5778 - Friday, January 12, 2018 - - - ב"ה - Today in Judaism - Today is Friday, 25 Tevet, 5778 · January 12, 2018 - Candle Lighting Light Candles before sunset ––:––

ב"ה

Today in Judaism

Chabad.org Calendar of New York, New York, United States - TODAY IN JUDAISM: 25 Tevet, 5778 - Friday, January 12, 2018 -  -  - ב"ה - Today in Judaism - Today is Friday, 25 Tevet, 5778 · January 12, 2018 - Candle Lighting Light Candles before sunset ––:––
Today in Jewish History:
Chovat Halevavot published (1559)
Chovat Halevavot, the classical work on Jewish ethics, was authored by Rabbi Bachya ben Yosef ibn Paquda (the first "Rabbeinu Bechayei") on or before 1161, and translated into Hebrew from the original Arabic by the famed translator R. Judah ibn Tibbon in 1167. It was first published on the 25th of Tevet of the year 5319 from creation (1559).
Daily Quote:

When you cross the Jordan to the land of Canaan, you shall designate cities for yourselves; they shall be cities of refuge for you, and a murderer who killed a person unintentionally shall flee there (Numbers 35:10-11)
Daily Torah Study:

Chumash: Va'eira, 6th Portion Exodus 8:19-9:16 with Rashi
• English / Hebrew Linear Translation
• Video Class
• Daily Wisdom (short insight)

Exodus Chapter 8

19And I will make a redemption between My people and your people; this sign will come about tomorrow." ' " יטוְשַׂמְתִּ֣י פְדֻ֔ת בֵּ֥ין עַמִּ֖י וּבֵ֣ין עַמֶּ֑ךָ לְמָחָ֥ר יִֽהְיֶ֖ה הָאֹ֥ת הַזֶּֽה:

And I will make a redemption: which will set apart My people from your people.

 

ושמתי פדת: שיבדיל בין עמי ובין עמך:

20The Lord did so, and a heavy mixture of noxious creatures came to Pharaoh's house and his servants' house, and throughout the entire land of Egypt, the land was destroyed because of the mixture of noxious creatures. כוַיַּ֤עַשׂ יְהֹוָה֙ כֵּ֔ן וַיָּבֹא֙ עָרֹ֣ב כָּבֵ֔ד בֵּ֥יתָה פַרְעֹ֖ה וּבֵ֣ית עֲבָדָ֑יו וּבְכָל־אֶ֧רֶץ מִצְרַ֛יִם תִּשָּׁחֵ֥ת הָאָ֖רֶץ מִפְּנֵ֥י הֶעָרֹֽב:

The land was destroyed: the land was destroyed [as Onkelos translates] the land was destroyed

 

תשחת הארץ: נשחתה הארץ אתחבלת ארעא:

21Thereupon, Pharaoh summoned Moses and Aaron, and he said, "Go, sacrifice to your God in the land." כאוַיִּקְרָ֣א פַרְעֹ֔ה אֶל־משֶׁ֖ה וּלְאַֽהֲרֹ֑ן וַיֹּ֗אמֶר לְכ֛וּ זִבְח֥וּ לֵאלֹֽהֵיכֶ֖ם בָּאָֽרֶץ:

Go, sacrifice… in the land: in your place, and do not go into the desert.

 

זבחו לאלהיכם בארץ: במקומכם, ולא תלכו במדבר:

22But Moses said, "It is improper to do that, for we will sacrifice the abomination of the Egyptians to God our Lord. Will we sacrifice the deity of the Egyptians before their eyes, and they will not stone us? כבוַיֹּ֣אמֶר משֶׁ֗ה לֹ֤א נָכוֹן֙ לַֽעֲשׂ֣וֹת כֵּ֔ן כִּ֚י תּֽוֹעֲבַ֣ת מִצְרַ֔יִם נִזְבַּ֖ח לַֽיהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ הֵ֣ן נִזְבַּ֞ח אֶת־תּֽוֹעֲבַ֥ת מִצְרַ֛יִם לְעֵֽינֵיהֶ֖ם וְלֹ֥א יִסְקְלֻֽנוּ:

the abomination of the Egyptians: Heb. ךְתּוֹעִבַתמִצְרַיִם, the deity of the Egyptians, like “and for Milcom, the abomination of the children of Ammon” (II Kings 23:13), but for the Jews, [Scripture] calls it an abomination. It may also be explained in another manner:

 

תועבת מצרים: יראת מצרים, כמו (מלכים ב' כג יג) ולמלכום תועבת בני עמון, ואצל ישראל קורא אותה תועבה. ועוד יש לומר בלשון אחר תועבת מצרים, דבר שנאוי הוא למצרים זביחה שאנו זובחים, שהרי יראתם אנו זובחים:

the abomination of the Egyptians: Our slaughtering is a hateful thing to the Egyptians, for we are slaughtering their deity.

 

ולא יסקלנו: בתמיה:

and they will not stone us: This is a question.

 

23Let us go [for] a three day journey in the desert and sacrifice to the Lord, our God, as He will say to us." כגדֶּ֚רֶךְ שְׁל֣שֶׁת יָמִ֔ים נֵלֵ֖ךְ בַּמִּדְבָּ֑ר וְזָבַ֨חְנוּ֙ לַֽיהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ כַּֽאֲשֶׁ֖ר יֹאמַ֥ר אֵלֵֽינוּ:

24Pharaoh said, "I will let you go out, and you will sacrifice to the Lord, your God, in the desert, but do not go far away; entreat [Him] on my behalf." כדוַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֗ה אָֽנֹכִ֞י אֲשַׁלַּ֤ח אֶתְכֶם֙ וּזְבַחְתֶּ֞ם לַֽיהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר רַ֛ק הַרְחֵ֥ק לֹֽא־תַרְחִ֖יקוּ לָלֶ֑כֶת הַעְתִּ֖ירוּ בַּֽעֲדִֽי:

25Moses said, "Behold, I am going away from you, and I will entreat the Lord, and the mixture of noxious creatures will depart from Pharaoh, from his servants, and from his people tomorrow. Only let Pharaoh not tease anymore, by not letting the people go to sacrifice to the Lord." כהוַיֹּ֣אמֶר משֶׁ֗ה הִנֵּ֨ה אָֽנֹכִ֜י יוֹצֵ֤א מֵֽעִמָּךְ֙ וְהַעְתַּרְתִּ֣י אֶל־יְהֹוָ֔ה וְסָ֣ר הֶֽעָרֹ֗ב מִפַּרְעֹ֛ה מֵֽעֲבָדָ֥יו וּמֵֽעַמּ֖וֹ מָחָ֑ר רַ֗ק אַל־יֹסֵ֤ף פַּרְעֹה֙ הָתֵ֔ל לְבִלְתִּי֙ שַׁלַּ֣ח אֶת־הָעָ֔ם לִזְבֹּ֖חַ לַֽיהֹוָֽה:

tease: Heb. הָתֵל, [like] לְהָתֵל, to tease. [The literal translation is: let Pharaoh stop teasing.]

 

התל: כמו להתל:

26So Moses went away from Pharaoh and entreated the Lord. כווַיֵּצֵ֥א משֶׁ֖ה מֵעִ֣ם פַּרְעֹ֑ה וַיֶּעְתַּ֖ר אֶל־יְהֹוָֽה:

and entreated the Lord: Heb. וַיֶעְתַּר, he exerted himself in prayer. Similarly, if [Scripture] meant to say וַיַעְתִּיר, it could have said it, and that would mean that he increased [words] in prayer. Now, however, because it uses the וַיִפְעַל form, it means that he exerted himself to pray [devoutly].

 

ויעתר אל ה': נתאמץ בתפלה, וכן אם בא לומר, ויעתיר היה יכול לומר ומשמע וירבה בתפלה, וכשהוא אומר בלשון ויפעל משמע וירבה להתפלל:

27And the Lord did according to Moses' word, and He removed the mixture of noxious creatures from Pharaoh, from his servants, and from his people; not one was left. כזוַיַּ֤עַשׂ יְהֹוָה֙ כִּדְבַ֣ר משֶׁ֔ה וַיָּ֨סַר֙ הֶֽעָרֹ֔ב מִפַּרְעֹ֖ה מֵֽעֲבָדָ֣יו וּמֵֽעַמּ֑וֹ לֹ֥א נִשְׁאַ֖ר אֶחָֽד:

and He removed the mixture of noxious creatures: But they did not die as the frogs had died, for had they [the creatures] died, they [the Egyptians] would have derived benefit from the [animals’] hides. — [from Tanchuma, Va’era 14]

 

ויסר הערב: ולא מתו כמו שמתו הצפרדעים, שאם מתו היה להם הנאה בעורות:

28But Pharaoh hardened his heart this time also, and he did not let the people go. כחוַיַּכְבֵּ֤ד פַּרְעֹה֙ אֶת־לִבּ֔וֹ גַּ֖ם בַּפַּ֣עַם הַזֹּ֑את וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת־הָעָֽם:

this time also: Although he said, “I will let you go out,” he did not keep his promise.

 

גם בפעם הזאת: אף על פי שאמר (פסוק כד) אנכי אשלח אתכם, לא קיים הבטחתו:

Exodus Chapter 9

1The Lord said to Moses, "Come to Pharaoh and speak to him, 'So said the Lord, God of the Hebrews, "Let My people go, that they may serve Me. אוַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־משֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְדִבַּרְתָּ֣ אֵלָ֗יו כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י הָֽעִבְרִ֔ים שַׁלַּ֥ח אֶת־עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי:

2For if you refuse to let them go, and you still hold on to them, בכִּ֛י אִם־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֑חַ וְעֽוֹדְךָ֖ מַֽחֲזִ֥יק בָּֽם:

hold on to them: Heb. מַחִזִיק בָּם, hold on to them, similar to “and take hold (וְהֶחֱזִיקָה) of his private parts” (Deut. 25:11).

 

מחזיק בם: אוחז בם, כמו (דברים כה יא) והחזיקה במבושיו:

3behold, the hand of the Lord will be upon your livestock that is in the field, upon the horses, upon the donkeys, upon the camels, upon the cattle, and upon the sheep, a very severe pestilence. גהִנֵּ֨ה יַד־יְהֹוָ֜ה הוֹיָ֗ה בְּמִקְנְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה בַּסּוּסִ֤ים בַּֽחֲמֹרִים֙ בַּגְּמַלִּ֔ים בַּבָּקָ֖ר וּבַצֹּ֑אן דֶּ֖בֶר כָּבֵ֥ד מְאֹֽד:

behold, the hand of the Lord will be: Heb. הוֹיָה. This is the present tense, for so it is said in the feminine gender: in the past הָיְתָה, in the future ךְתִּהְיֶה, and in the present הוֹיָה, like עוֹשָֹה (does), רוֹצָה (wants), רוֹעָה (pastures).

 

הנה יד ה' הויה: לשון הוה, כי כן יאמר בלשון נקבה על שעבר היתה ועל העתיד תהיה ועל העומד הויה, כמו עושה, רוצה, רועה:

4And the Lord will make a separation between the livestock of Israel and the livestock of Egypt, and nothing of the children of Israel will die. " ' " דוְהִפְלָ֣ה יְהֹוָ֔ה בֵּ֚ין מִקְנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וּבֵ֖ין מִקְנֵ֣ה מִצְרָ֑יִם וְלֹ֥א יָמ֛וּת מִכָּל־לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל דָּבָֽר:

will make a separation: Heb. וְהִפְלָה, will set apart.

 

והפלה: והבדיל:

5The Lord set an appointed time, saying, "Tomorrow, God will do this thing in the land." הוַיָּ֥שֶׂם יְהֹוָ֖ה מוֹעֵ֣ד לֵאמֹ֑ר מָחָ֗ר יַֽעֲשֶׂ֧ה יְהֹוָ֛ה הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה בָּאָֽרֶץ:

6God did this thing on the morrow, and all the livestock of the Egyptians died, but of the livestock of the children of Israel not one died. ווַיַּ֨עַשׂ יְהֹוָ֜ה אֶת־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ מִמָּ֣חֳרָ֔ת וַיָּ֕מָת כֹּ֖ל מִקְנֵ֣ה מִצְרָ֑יִם וּמִמִּקְנֵ֥ה בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לֹא־מֵ֥ת אֶחָֽד:

7And Pharaoh sent, and behold, not even one of the livestock of Israel died, but Pharaoh's heart became hardened, and he did not let the people out. זוַיִּשְׁלַ֣ח פַּרְעֹ֔ה וְהִנֵּ֗ה לֹא־מֵ֛ת מִמִּקְנֵ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל עַד־אֶחָ֑ד וַיִּכְבַּד֙ לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת־הָעָֽם:

8The Lord said to Moses and to Aaron, "Take yourselves handfuls of furnace soot, and Moses shall cast it heavenward before Pharaoh's eyes. חוַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָה֘ אֶל־משֶׁ֣ה וְאֶל־אַֽהֲרֹן֒ קְח֤וּ לָכֶם֙ מְלֹ֣א חָפְנֵיכֶ֔ם פִּ֖יחַ כִּבְשָׁ֑ן וּזְרָק֥וֹ משֶׁ֛ה הַשָּׁמַ֖יְמָה לְעֵינֵ֥י פַרְעֹֽה:

handfuls-: Jaloynes in Old French, double handfuls.

 

מלא חפניכם: ילויני"ש בלעז [גלונים]:

furnace soot: Heb. פִּיחַ, a substance blown (נִפָּח) from dying embers that were burned in a furnace, and in Old French [it is called] olbes, cinders from a furnace. פִּיחַ is an expression of blowing (הֲפָחָה), that the wind blows them (מְפִיחָן) and makes them fly.

 

פיח כבשן: דבר הנפח מן הגחלים עמומים הנשרפים בכבשן, ובלעז אולבי"ש [אפר]. פיח לשון הפחה, שהרוח מפיחן ומפריחן:

and Moses shall cast it: And anything cast with strength can be cast only with one hand. Hence there are many miracles [here], one that Moses [single] handful held his own double handfuls and those of Aaron, and [another miracle was] that the dust went over the entire land of Egypt. — [from Tanchuma Va’era 14]

 

וזרקו משה: כל דבר הנזרק בכח אינו נזרק אלא ביד אחת. הרי נסים הרבה, אחד שהחזיק קומצו של משה מלא חפנים שלו ושל אהרן. ואחד שהלך האבק על כל ארץ מצרים:

9And it will become dust upon the entire land of Egypt, and it will become boils, breaking out into blisters upon man and upon beast throughout the entire land of Egypt." טוְהָיָ֣ה לְאָבָ֔ק עַ֖ל כָּל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְהָיָ֨ה עַל־הָֽאָדָ֜ם וְעַל־הַבְּהֵמָ֗ה לִשְׁחִ֥ין פֹּרֵ֛חַ אֲבַעְבֻּעֹ֖ת בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:

boils, breaking out into blisters: As the Targum [Onkelos] renders: שִׁיחִנָא סַגִי אִבַעְבּוּעִין, through which blisters break out.

 

לשחין פרח אבעבעת: כתרגומו לשחין סגי אבעבועין, שעל ידו צומחין בהן בועות:

boils: Heb. שְׁחִין, an expression of heat. There are many [examples of this word] in the language of the Mishnah: “a hot (שְחוּנַה) year” (Yoma 53b, Ta’anith 24b).

 

שחין: לשון חמימות. והרבה יש בלשון משנה (יומא נג ב) שנה שחונה:

10So they took furnace soot, and they stood before Pharaoh, and Moses cast it heavenward, and it became boils breaking out into blisters upon man and upon beast. יוַיִּקְח֞וּ אֶת־פִּ֣יחַ הַכִּבְשָׁ֗ן וַיַּֽעַמְדוּ֙ לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיִּזְרֹ֥ק אֹת֛וֹ משֶׁ֖ה הַשָּׁמָ֑יְמָה וַיְהִ֗י שְׁחִין֙ אֲבַעְבֻּעֹ֔ת פֹּרֵ֕חַ בָּֽאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָֽה:

upon man and upon beast: Now if you ask, “From where did they have beasts? Does it not say already, ‘and all the livestock of the Egyptians died’ (above, verse 6) ?” [I will answer that] the decree was leveled only upon those in the field, as it is said: “upon your livestock that is in the field” (above, verse 3), but he who feared the word of the Lord brought all his livestock into the houses, and so it is taught in the Mechilta (Beshallach 1) regarding “He took six hundred chosen chariots” (Exod. 14:7). — [See Rashi on that verse.]

 

באדם ובבהמה: ואם תאמר מאין היו להם הבהמות והלא כבר נאמר (פסוק ו) וימת כל מקנה מצרים, אלא לא נגזרה גזרה אלא על אותן שבשדות בלבד, שנאמר (פסוק ג) במקנך אשר בשדה והירא את דבר ה' הניס את מקנהו אל הבתים. וכן שנויה במכילתא אצל (יד ז) ויקח שש מאות רכב בחור:

11And the necromancers could not stand before Moses because of the boils, for the boils were upon the necromancers and upon all Egypt. יאוְלֹא־יָֽכְל֣וּ הַֽחַרְטֻמִּ֗ים לַֽעֲמֹ֛ד לִפְנֵ֥י משֶׁ֖ה מִפְּנֵ֣י הַשְּׁחִ֑ין כִּֽי־הָיָ֣ה הַשְּׁחִ֔ין בַּֽחַרְטֻמִּ֖ם וּבְכָל־מִצְרָֽיִם:

12But the Lord strengthened Pharaoh's heart, and he did not hearken to them, as the Lord spoke to Moses. יבוַיְחַזֵּ֤ק יְהֹוָה֙ אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵהֶ֑ם כַּֽאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־משֶֽׁה:

13The Lord said to Moses, "Rise early in the morning and stand erect before Pharaoh, and say to him, 'So said the Lord, the God of the Hebrews, "Let My people go so that they may worship Me. יגוַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־משֶׁ֔ה הַשְׁכֵּ֣ם בַּבֹּ֔קֶר וְהִתְיַצֵּ֖ב לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וְאָֽמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י הָֽעִבְרִ֔ים שַׁלַּ֥ח אֶת־עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי:

14Because this time, I am sending all My plagues into your heart and into your servants and into your people, in order that you know that there is none like Me in the entire earth. ידכִּ֣י | בַּפַּ֣עַם הַזֹּ֗את אֲנִ֨י שֹׁלֵ֜חַ אֶת־כָּל־מַגֵּֽפֹתַי֙ אֶל־לִבְּ֔ךָ וּבַֽעֲבָדֶ֖יךָ וּבְעַמֶּ֑ךָ בַּֽעֲב֣וּר תֵּדַ֔ע כִּ֛י אֵ֥ין כָּמֹ֖נִי בְּכָל־הָאָֽרֶץ:

all My plagues: We learn from here that the plague of the firstborn (מַכַּתבְּכוֹרוֹת) is equivalent to all the plagues.

 

את כל מגפתי: למדנו מכאן שמכת בכורות שקולה כנגד כל המכות:

15For if now I had stretched forth My hand, and I had smitten you and your people with pestilence, you would have been annihilated from the earth. טוכִּ֤י עַתָּה֙ שָׁלַ֣חְתִּי אֶת־יָדִ֔י וָאַ֥ךְ אֽוֹתְךָ֛ וְאֶת־עַמְּךָ֖ בַּדָּ֑בֶר וַתִּכָּחֵ֖ד מִן־הָאָֽרֶץ:

For if now I had stretched forth My hand, etc.: For if I had so desired, when My hand was upon your livestock, when I smote them with pestilence, I could have stretched it forth and smitten you and your people along with the beasts, and you would have been annihilated from the earth; “but for this [reason] I have allowed you to stand, etc.”

 

כי עתה שלחתי את ידי וגו': כי אלו רציתי כשהיתה ידי במקנך שהכיתים בדבר שלחתיה והכיתי אותך ואת עמך עם הבהמות ותכחד מן הארץ, אבל בעבור זאת העמדתיך וגו':

16But, for this [reason] I have allowed you to stand, in order to show you My strength and in order to declare My name all over the earth. טזוְאוּלָ֗ם בַּֽעֲב֥וּר זֹאת֙ הֶֽעֱמַדְתִּ֔יךָ בַּֽעֲב֖וּר הַרְאֹֽתְךָ֣ אֶת־כֹּחִ֑י וּלְמַ֛עַן סַפֵּ֥ר שְׁמִ֖י בְּכָל־הָאָֽרֶץ:

Tehillim: Psalms Chapter 119, Verses 1-96
• Hebrew text
• English text

Verses 1-96

David composed this prominent psalm in alphabetical sequence-eight verses for each letter. Every verse contains one of the following words (referring to different aspects of Torah): Way; Torah; Testimony; Precept; Commandment; Statement (translated here as Word or Promise); Word; Judgement (or Laws); Righteousness; Statute. Replete with morals and prayers, this psalm should be recited daily, as a powerful preparation for the service of God. (In verses beginning with one of the letters of the mnemonic PeReTZ BeN DaMaH, the word "עדותיך" is pronounced "eidvotecha.")

1. Fortunate are those whose way is artless, who walk with the Torah of the Lord.

2. Fortunate are those who keep His testimonies, who seek Him with all their hearts.

3. Indeed, they have not done iniquity; they walk in His ways.

4. You have commanded Your precepts to be observed diligently.

5. My wish is that my ways be directed to keep Your statutes.

6. Then I will not be ashamed, when I behold all Your commandments.

7. I will give thanks to You with uprightness of heart, when I learn Your righteous judgments.

8. I will keep Your statutes; do not utterly forsake me

9. How can a young man keep his way pure? By observing Your word.

10. With all my heart I have sought You; do not let me stray from Your commandments.

11. I have harbored Your word in my heart, that I might not sin against You.

12. Blessed are You, O Lord; teach me Your statutes.

13. With my lips I have declared all the judgments of Your mouth.

14. I have rejoiced in the way of Your testimonies, as I would with all riches.

15. I will speak of Your precepts, and gaze upon Your ways.

16. I will delight in Your statutes; I will not forget Your word.

17. Deal kindly with Your servant, that I may live to keep Your word.

18. Unveil my eyes, that I may behold wonders from Your Torah.

19. I am a sojourner on earth; do not hide Your commandments from me.

20. My soul is crushed with a longing for Your judgments every moment.

21. You have rebuked the accursed scoffers, those who stray from Your commandments.

22. Remove insult and contempt from me, for I have kept Your testimonies.

23. Though princes sat and spoke against me, Your servant speaks of Your statutes.

24. Indeed, Your testimonies are my delight; they are my counsellors.

25. My soul cleaves to the dust; revive me in accordance with Your word.

26. I have spoken of my ways, and You answered me; teach me Your statutes.

27. Make me understand the way of Your precepts, and I will speak of Your wonders.

28. My soul drips away out of grief; sustain me according to Your word.

29. Remove from me the way of falsehood, and graciously endow me with Your Torah.

30. I have chosen the way of faith; Your judgments have I laid before me.

31. I held fast to Your testimonies, O Lord; put me not to shame.

32. I will run on the path of Your commandments, for You will broaden my heart.

33. Teach me, O Lord, the way of Your statutes, and I will keep it to the last.

34. Grant me understanding and I will keep Your Torah; I will observe it with all my heart.

35. Direct me in the path of Your commandments, for that is my desire.

36. Incline my heart to Your testimonies, and not to greed.

37. Avert my eyes from seeing vanity; by Your ways give me life.

38. Fulfill for Your servant Your promise, which brings to the fear of You.

39. Remove my shame which I fear, for Your judgments are good.

40. Behold, I have longed for Your precepts; give me life in Your righteousness.

41. And let Your kindness come to fruition for me, O Lord, Your salvation as You promised.

42. I will offer a retort to those who taunt me, for I trust in Your word.

43. Do not at all remove the word of truth from my mouth, for I hope [to fulfill] Your judgments.

44. I will keep Your Torah continually, for ever and ever.

45. And I will walk in spacious paths, for I seek Your precepts.

46. I will speak of Your testimonies before kings, and I will not be ashamed.

47. And I will delight in Your commandments, which I love.

48. I will lift up my hands to Your commandments, which I love, and I will speak of Your statutes.

49. Remember the word [promised] to Your servant, by which You gave me hope.

50. This is my comfort in my affliction, for Your word has given me life.

51. [Though] the wicked ridicule me severely, I have not strayed from Your Torah.

52. When I remember Your judgments of old, O Lord, I take comfort.

53. Trembling seized me because of the wicked, those who forsake Your Torah.

54. Your statutes have been my songs in the house of my wanderings.

55. At night I remembered Your Name, O Lord, and I kept Your Torah.

56. All this came to me because I kept Your precepts.

57. The Lord is my portion; I pledged to keep Your words.

58. I pleaded before You with all my heart: have compassion upon me according to Your word.

59. I contemplated my ways, and returned my feet to Your testimonies.

60. I hurried and did not delay to keep Your commandments.

61. Bands of wicked men plundered me, [but] I did not forget Your Torah.

62. At midnight, I rise to thank You for Your righteous judgments.

63. I am a friend to all who fear You, and to those who keep Your precepts.

64. Your kindness, O Lord, fills the earth; teach me Your statutes.

65. You have dealt goodness to Your servant, O Lord, in accord with Your promise.

66. Teach me the goodness and wisdom of the [Torah's] reasons, for I believe in Your commandments.

67. Before I afflicted myself, I would blunder; but now I observe Your word.

68. You are good and benevolent; teach me Your statutes.

69. The wicked have smeared me with lies, [when in truth] I keep Your precepts with all my heart.

70. Their hearts grew thick as fat; but as for me, Your Torah is my delight.

71. It is for my good that I was afflicted, so that I might learn Your statutes.

72. The Torah of Your mouth is better for me than thousands in gold and silver.

73. Your hands have made me and prepared me; grant me understanding, that I may learn Your commandments.

74. Those who fear You will see me and rejoice, because I hoped in Your word.

75. I know, O Lord, that Your judgments are just; righteously have You afflicted me.

76. Let Your kindness be my comfort, as You promised to Your servant.

77. Let Your mercies come upon me, that I may live, for Your Torah is my delight.

78. Let the scoffers be shamed, for they have maligned me with falsehood; but I will meditate upon Your precepts.

79. May those who fear You return to me, and those who know Your testimonies.

80. May my heart be perfect in Your statutes, so that I not be shamed.

81. My soul longs for Your salvation; I hope for Your word.

82. My eyes long for Your promise, saying, "When will You comfort me?”

83. Though I became [dried out] like a wineskin in smoke, I did not forget Your statutes.

84. How many are the days of Your servant? When will You execute judgment upon my pursuers?

85. The wicked have dug pits for me, in violation of Your Torah.

86. All Your commandments teach truth, [yet] they pursue me with lies, help me!

87. They nearly consumed me upon the earth, but I did not forsake Your precepts.

88. As befits Your kindness, grant me life, and I will keep the testimony of Your mouth.

89. Forever, O Lord, Your word stands firm in the heavens.

90. Your faithfulness persists for all generations; You established the earth, and it stands.

91. They stand ready today [to execute] Your judgments, for all are Your servants.

92. Had Your Torah not been my delight, I would have perished in my affliction.

93. Never will I forget Your precepts, for through them You have sustained me.

94. I am Yours; save me, for I have sought Your precepts.

95. The wicked hope to destroy me, but I meditate upon Your testimonies.

96. To every goal I have seen a limit, but Your commandment is immensely broad.

Tanya: Likutei Amarim, beginning of Chapter 16
• English Text (Lessons in Tanya)
• Hebrew Text
• Audio Class: Listen | Download
• Video Class
Friday, Tevet 25, 5778 · January 12, 2018
Today's Tanya Lesson
Likutei Amarim, beginning of Chapter 16
AUDIO & VIDEO CLASSES
• VIDEO CLASS: Rabbi Yehoshua B. Gordon Watch • Listen
• AUDIO CLASS: Rabbi Manis Freidman Listen • Download MP3

וזה כלל גדול בעבודת ה׳ לבינונים

This, then, is the important principle regarding the divine service of the Beinoni:

העיקר הוא למשול ולשלוט על הטבע שבחלל השמאלי

The essential thing is to govern and rule the nature that is in the left part of the heart,

על ידי אור ה׳ המאיר לנפש האלקית שבמוח

by means of the Divine light that illuminates the divine soul abiding in the brain,

ולשלוט על הלב

and to rule the desires of the heart.

To enable him to master his desires the Beinoni requires (in addition to the natural ability of one’s mind to govern his heart) the help of the Divine light which illuminates his mind1 upon contemplating G‑d’s greatness.

כשמתבונן במוחו בגדולת אין סוף ברוך הוא, להוליד מבינתו רוח דעת ויראת ה׳ במוחו

This mastery of one’s nature and desires is achieved when he meditates in his mind on the greatness of the blessed Infinite G‑d, so as to create through his understanding a spirit of knowledge and fear of G‑d in his mind.

להיות סור מרע דאורייתא ודרבנן, ואפילו איסור קל של דבריהם חס ושלום

This knowledge and fear will cause him to turn away from the evil condemned by the Torah or by our Sages, even from a minor Rabbinic prohibition, heaven forbid.

ואהבת ה׳ בלבו בחלל הימני

Contemplation on G‑d’s greatness will bring about also a love of G‑d which will reveal itself in the right part of his heart — the seat of the G‑dly soul’s emotional faculties,

בחשיקה וחפיצה לדבקה בו בקיום המצות דאורייתא ודרבנן, ותלמוד תורה שכנגד כולן

with a longing and desire to cleave to Him by fulfilling the precepts of the Torah and of the Rabbis, and the study of Torah which is equivalent to them all.

As the Alter Rebbe has already pointed out,2 the commandments cannot be performed fully, that is, with the totality of one’s being, unless the performance is motivated by love of G‑d (for the fulfillment of the positive commandments) and fear of G‑d (for avoiding transgression of the negative commandments). When one’s observance is so motivated, his love and fear of G‑d permeate the performance of the commandments, and enhance them with their power.

Seemingly, however, this is true only of a love and fear that are openly felt in one’s heart. What if, despite one’s efforts in meditating on G‑d’s greatness, he cannot excite himself to an arousal of love or fear of G‑d? In answer, the Alter Rebbe now goes on to say that even if the love and fear born of one’s meditation remain hidden in one’s mind and heart (in a state which the Alter Rebbe refers to as tevunah — an “intellectual love”), they still permeate his performance of the commandments, as though these emotions were open and aroused.

ויתר על כן צריך לידע כלל גדול בעבודה לבינונים

Furthermore, one must know an additional important principle in the Beinoni’s service of G‑d:

שגם אם אין יד שכלו ורוח בינתו משגת להוליד אהבת ה׳ בהתגלות לבו

Even if one’s intellect and understanding are incapable of producing a revealed love of G‑d in his heart,

שיהיה לבו בוער כרשפי אש, וחפ׳ בחפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בלב לדבקה בו

to make it burn as it ought with fiery flames, with a desire and a longing and a passion manifestly felt in the heart, to cleave to G‑d;

רק האהבה מסותרת במוחו ותעלומות לבו

instead, the love is hidden in his mind and in the recesses of his heart* —3

At this point the Alter Rebbe inserts a note, stating that one’s inability to reveal the love in his heart does not indicate a fault in his meditation; the cause may well be inherent in the spiritual root of his soul.

הגהה

והסיבה לזה הוא מפני היות המוחין שלו ונפש רוח נשמה שלו מבחינת עיבור והעלם תוך התבונה, ולא מבחינת לידה והתגלות, כידוע ליודעי ח״ן

*NOTE

The reason for this [inhibition] is that this person’s intellect and Nefesh, Ruach and Neshamah derive from the so-called ibbur (conception) and concealment within the [Supernal] understanding, and not from the quality of leidah (birth) and revelation — as is known to those familiar with the Kabbalah.

END OF NOTE

Briefly, this means:

In human emotions born of the intellect (e.g., a love of G‑d is “born” through meditation on G‑d’s greatness), there are two states: (1) where the emotion has already been born and revealed, and (2) an earlier stage, where the emotion is still part of the intellect. In this latter state, the “emotion” consists merely of an intellectual inclination toward the object of one’s understanding.

These two stages are similarly found in the Divine attributes, to which the human emotions are analogous. The Divine attributes — the middot of kindness (Chesed), severity (Gevurah), etc. — prior to their existence in a revealed state, are concealed within and encompassed by the Supernal Intellect (Binah) which is their source. The soul, in turn, stems from the Divine attributes, and hence reflects their characteristics. Thus, those souls which derive from the attributes as they are in their revealed state possess the quality of revelation, i.e., they are capable of bringing their love of G‑d into a revealed state; whereas the souls deriving from the concealed state of the attributes lack this capacity, and their emotions remain concealed within their intellect.

* * *

The Alter Rebbe now goes on to describe a love of G‑d as it is concealed within one’s intellect.

דהיינו שהלב מבין ברוח חכמה ובינה שבמוחו

This means that the heart comprehends, with the spirit of wisdom and understanding in the brain (i.e., instead of being excited with the love of G‑d, as it ought to be, the heart merely experiences anunderstanding of)

גדולת אין סוף ברוך הוא, דכולא קמיה כלא חשיב ממש

the greatness of the blessed Infinite G‑d, before Whom all else is as naught,

אשר על כן יאתה לו יתברך שתכלה אליו נפש כל חי לידבק ולהכלל באורו

for which reason it is fitting and due unto Him, blessed be He, that the soul of every living thing should pine for Him, to cleave to and become absorbed in His Divine light.

וגם נפשו ורוחו אשר בקרבו, כך יאתה להן, להיות כלות אליו בחשיקה וחפיצה לצאת מנרתקן הוא הגוף, לדבקה בו

It is likewise fitting for his own soul, the Nefesh and Ruach within him,4 to languish for Him with a fervent desire to leave their sheath, i.e., the body, which surrounds and conceals the soul like a sheath, in order to cleave to Him.

רק שבעל כרחן חיות הנה בתוך הגוף, וצרורות בו כאלמנות חיות

So intensely, his thoughts continue, should his Nefesh and Ruach long for G‑d, that only against their will do they dwell in the body; they are bound to it like deserted wives (literally, “living widows,” who are bound to their husbands and are forbidden to remarry as long as the husbands who left them are alive).

ולית מחשבה דילהון תפיסא ביה כלל, כי אם כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ובמצותיה

In their present state their thought cannot grasp G‑d at all, except when it grasps and vests itself in the Torah and its commandments. By studying Torah and observing its commandments, one grasps G‑d’s Will and His wisdom, which are one with G‑d Himself,

כמשל המחבק את המלך, הנזכר לעיל

as illustrated previously5 by the example of one who embraces the king.

Although the king is dressed in his robes, this does not detract from the royal embrace; similarly, although the Torah and its commandments are clothed in material matters, yet, since they express G‑d’s Will and wisdom, when one grasps them it is as though he grasped G‑d Himself.

ואי לזאת יאתה להן לחבקו בכל לב ונפש ומאד

All the above thoughts pass through his mind and heart, and lead him to resolve that: It is therefore fitting and proper for them — for his Nefesh and Ruach — to embrace G‑d with all their heart, soul and might.

דהיינו קיום התרי״ג מצות במעשה ובדבור ובמחשבה, שהיא השגת וידיעת התורה כנזכר לעיל

This means, in a practical sense, to fulfill the 613 commandments in act, speech and thought, the thought being the comprehension and knowledge of the Torah, as explained above in the previous chapters, that through Torah and the commandments one grasps G‑d Himself, so to speak.

Thus we see that what motivates this person’s actual observance of the commandments is meditation on G‑d’s greatness; this brings about the realization that one ought to strive to bind himself to G‑d — a bond which can be achieved only through the commandments.

הנה כשמעמיק בענין זה בתעלומת תבונות לבו ומוחו

Consequently, when the Beinoni ponders this subject in the recesses of his heart’s and mind’s understanding,

ופיו ולבו שוין

and his mouth and heart are in accord, i.e., what his heart feels, finds full expression in his speech,

שמקיים כן בפיו כפי אשר נגמר בתבונת לבו ומוחו

in that he fulfills with his mouth, in his speech, the resolve of his mind’s and heart’s understanding —

דהיינו להיות בתורת ה׳ חפצו, ויהגה בה יומם ולילה בפיו

namely, to direct his desire towards G‑d’s Torah, meditating on it day and night in oral study,

וכן הידים ושאר אברים מקיימים המצות כפי מה שנגמר בתבונת לבו ומוחו

and when his hands and other bodily organs, too, carry out the commandments, as was resolved in his mind’s and heart’s understanding;

הרי תבונה זו מתלבשת במעשה דבור ומחשבת התורה ומצותיה להיות להם בחינת מוחין וחיות וגדפין לפרחא לעילא

then when he implements his resolution this tevunah — the “intellectual emotion,” which cannot properly be called love or fear, but tevunah, literally, “understanding” — is clothed in the act, speech and thought of the Torah and its commandments, providing them with intellectual power, and vitality, and “wings” that enable them to soar on high,

for so it is written in the Zohar:6 “Torah without love and fear (of G‑d) does not soar aloft.”

כאלו עסק בהם בדחילו ורחימו ממש אשר בהתגלות לבו

The love and fear referred to as tevunah, although not heartfelt emotions, nevertheless serve as “wings” for one’s Torah and mitzvot in the same way as if he practiced them with real fear and love as revealed in the heart,

בחפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בלבו ונפשו הצמאה לה׳, מפני רשפי אש אהבתו שבלבו כנ״ל

(7in which case he would have performed them with a desire, fervor and passion that are felt in the heart and soul thirsting for G‑d, due to the flaming love of G‑d in his heart, as explained above — that a revealed love of G‑d elevates one’s Torah and mitzvot, by lending warmth and vitality to one’s actions).

However, the statement that the tevunah-love too possesses this power requires further elucidation. When does the tevunah-love add to the quality of one’s observance, that would enable it to elevate his actions? This the Alter Rebbe now goes on to explain.

הואיל ותבונה זו שבמוחו ותעלומות לבו היא המביאתו לעסוק בהם

For it is this tevunah in his mind and in the recesses of his heart that leads him to engage in the Torah and mitzvot, as explained above.

ולולי שהיה מתבונן בתבונה זו לא היה עוסק בהם כלל, אלא בצרכי גופו לבד

Had he not meditated on this tevunah, he would not have occupied himself with them at all, but with his physical needs alone.

וגם אם הוא מתמיד בלמודו בטבעו, אף על פי כן אוהב את גופו יותר בטבעו

(8Even if he is an assiduous student by nature, nevertheless he naturally loves his body more.)

What is it, then, that diverts one from his natural inclination to engage in his bodily wants, and that enables his diligence to overcome his physical self-love? It is the love of G‑d — in this case, the hidden tevunah-love. For this reason, the tevunah provides his Torah and mitzvot with “wings”, enabling them to rise heavenward, as though motivated by a revealed and conscious love of G‑d.

FOOTNOTES
1.	See above, ch. 13.
2.	In ch. 4.
3.	Not to be confused with the “hidden love” mentioned in ch. 15. The love mentioned there is inherent, and cannot be said to constitute avodah — divine service — while in its latent (“hidden”) state. The love spoken of here is of man’s making and does, indeed, constitute avodah. It is “hidden” only in the sense that it is marked by the reserve characteristic of the intellect, and thus lacks the intensity and the force of expression of an emotionally-charged love.
4.	Neshamah is omitted here, for it is already alluded to in the “hidden love in the brain and the recesses of the heart,” just mentioned.
5.	Ch. 4.
6.	Tikkunei Zohar, Tikkun 10.
7.	Parentheses are in the original text.
8.	Parentheses are in the original text.

Rambam:
• Sefer Hamitzvot:
English Text | Hebrew Text
Audio: Listen | Download | Video Class
Friday, Tevet 25, 5778 · January 12, 2018
Today's Mitzvah
A daily digest of Maimonides’ classic work "Sefer Hamitzvot"
AUDIO & VIDEO CLASSES
• VIDEO CLASS: Rabbi Mendel Kaplan Watch • Listen
• AUDIO CLASS: Rabbi Berel Bell Listen • MP3 Download
Positive Commandment 7
Swearing in G‑d's Name
"And swear by His Name"—Deuteronomy 10:20.
When necessary to conclusively confirm or deny, we are commanded to swear solely in G‑d's Name. This constitutes an honor for, and exaltation of, G‑d.
It is forbidden to swear in the name of any other entity, such as an angel or constellation, unless the person's intention is only to swear in the name of the one and only Power who created these entities.
Full text of this Mitzvah »Swearing in G‑d's Name
Positive Commandment 7
Translated by Berel Bell
The 7th mitzvah is that we are commanded to swear in G‑d's name whenever necessary — whether to insure something be done or to prevent ourselves from doing something. [We are required to swear in His name] because it exalts, glorifies, and magnifies G‑d.
The source of this commandment is G‑d's statement,1 "And swear in His name."
Our Sages said explicitly,2 "The Torah tells us 'swear in His name' and 'do not swear.' " This means that just as one may not make an unnecessary oath, which is a prohibition, one is commanded to make a necessary oath, which is a positive commandment.
Therefore, one may not swear in the name of any other creation, such as angels or stars. An exception is where the subject [i.e. G‑d] is obviously omitted, such as one who swears in "the truth of the sun," but means "the true G‑d of [i.e. Who created] the sun." It is in this manner that our nation swears in the name of Moshe — in order to gain honor through [mentioning] his name. It is as if the person uttered the oath, "in the G‑d of Moshe," or "in the One Who sent Moshe." However, when the person uttering the oath does not have this in mind, and swears in the name of a created being having in mind that this object is so true that he can swear on it, he has transgressed, and has "placed an object on the same level as G‑d." The Oral Tradition3 explains that "one who 'places an object on the same level as G‑d' is uprooted from the world."
This is the intention of the verse, "swear in His name," i.e. keep in mind that He alone is the True Existence that it is proper to swear by. In the first chapter of T'murah4 our Sages say, "what is the source that one may take an oath to fulfill a mitzvah? The verse, 'And swear in His name.' "
FOOTNOTES
1.Deut. 10:20.
2.Sh'vuos 35b.
3.Sukkah 45b.
4.3b.
Rambam:• 1 Chapter A Day: Order of Prayers Order of Prayers - The Text of the Confession, Order of Prayers Order of Prayers - The Text of the Grace After Meals
English Text | Hebrew Text
Audio: Listen | Download | Video ClassOrder of Prayers - The Text of the Confession
אלהינו ואלהי אבותינו תבא לפניך תפלתנו ואל תתעלם מתחנתנו שאין אנו עזי פנים וקשי עורף שנאמר לפניך צדיקים אנחנו ולא חטאנו אבל אנחנו ואבותינו אשמנו בגדנו גזלנו דברנו דופי העוינו והרשענו זדנו חמסנו כו' עד כי אמת עשית ואנחנו הרשענו

מה נאמר לפניך יי' אלהינו יושב מרום ומה נספר לפניך שוכן שחקים הלא הנסתרות והנגלות אתה יודע אתה יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי אתה חופש כל חדרי בטן ובוחן כליות ולב אין כל דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך ובכן יהי רצון מלפניך יי' אלהינו ואלהי אבותינו שתמחול לנו על כל חטאתינו ותכפר לנו על כל עונותינו ותסלח לנו על כל פשעינו

סדר תפלות חלק רביעי

נוסח הוידוי:

אלהינו ואלהי אבותינו תבא לפניך תפלתנו ואל תתעלם מתחנתנו שאין אנו עזי פנים וקשי עורף שנאמר לפניך צדיקים אנחנו ולא חטאנו אבל אנחנו ואבותינו אשמנו בגדנו גזלנו דברנו דופי העוינו והרשענו זדנו חמסנו כו' עד כי אמת עשית ואנחנו הרשענו מה נאמר לפניך יי' אלהינו יושב מרום ומה נספר לפניך שוכן שחקים הלא הנסתרות והנגלות אתה יודע אתה יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי אתה חופש כל חדרי בטן ובוחן כליות ולב אין כל דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך ובכן יהי רצון מלפניך יי' אלהינו ואלהי אבותינו שתמחול לנו על כל חטאתינו ותכפר לנו על כל עונותינו ותסלח לנו על כל פשעינו:

על חטא שחטאנו לפניך באונס וע"ח ש"ל בבלי דעת ע"ח ש"ל בגלוי וע"ח ש"ל בדעת ובמרמה ע"ח ש"ל בהרהור הלב וע"ח ש"ל בוידוי פה ע"ח ש"ל בזדון וע"ח ש"ל בחוזק יד ע"ח ש"ל בטומאת שפתים וע"ח ש"ל ביצר הרע ע"ח ש"ל ביודעים וע"ח ש"ל בלא יודעים ע"ח ש"ל בכחש ובכזב וע"ח ש"ל בלשון הרע ע"ח ש"ל במראית העין וע"ח ש"ל בנשך ובמרבית ע"ח ש"ל בשיח שפתותינו וע"ח ש"ל בעינים רמות ע"ח ש"ל בפתחון פה וע"ח ש"ל בצעדי רגלים ע"ח ש"ל בקפיצת יד וע"ח שח"ל ברצון ובדעת ע"ח שח"ל בשגגה וע"ח שח"ל בתמהון לבב על חטאים שאנו חייבין עליהם חטאת ע"ח שח"ע עולה (ע"ח שח"ע קרבן) ע"ח שח"ע אשם ודאי ע"ח שח"ע אשם תלוי ע"ח שח"ע קרבן עולה ויורד ע"ח שח"ע עשה ע"ח שח"ע לא תעשה שנתקו לעשה ע"ח שח"ע מיתה בידי שמים ע"ח שח"ע כרת ע"ח שח"ע מלקות ע"ח שח"ע ארבע מיתות בית דין סקילה שריפה הרג וחנק

על הגלוים לנו ועל שאינן גלוים לנו הגלוים לנו כבר אמרנום לפניך יי' אלהינו ושאינם גלוים לנו כל חטאינו אתה יודע כל הנסתרות ככתוב הנסתרות ליי' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם וכו' כי אתה סולחן לישראל מן העולם ומוחלן לשבטי ישורון ומבלעדיך אין לנו מלך מוחל וסולח אלהי עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו שנוצרתי כאלו לא נוצרתי עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי הרי אני לפניך יי' אלהי ככלי מלא בושה וכלימה יהי רצון מלפניך שלא אחטא עוד ומה שחטאתי מחה ברחמיך הרבים אבל לא על ידי יסורין יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך יי' צורי וגואלי1

כסדר הזה מתודה בערבית שחרית ומוסף ומנחה בין יחיד בין שליח ציבור אלא שהיחיד אומר וידוי זה אחר תפלתו אחר שגומר שים שלום קודם שיפסיע שלש פסיעות ושליח ציבור אומרו בתוך ברכה אמצעית קודם שיאמר אלהינו ואלהי אבותינו מחול לעונותינו מתודה וידוי כסדר הזה ואחר כך אומר מחול לעונותינו ביום צום הכפורים

This is the manner in which both an individual and the chazan should recite the confessional prayers in the Evening, Morning, Musaf, and Afternoon Services. An individual recites this confession after the Shemoneh Esreh, after completing the blessing Sim Shalom before he steps back three steps. The chazan recites it in the middle of the intermediate blessing, before he says Eloheinu … l'avonoseinu, he recites this confession. Afterwards, he says: M'chol l'avonoseinu biyom tzom hakippurim….

על חטא שחטאנו לפניך באונס וע"ח ש"ל בבלי דעת ע"ח ש"ל בגלוי וע"ח ש"ל בדעת ובמרמה ע"ח ש"ל בהרהור הלב וע"ח ש"ל בוידוי פה ע"ח ש"ל בזדון וע"ח ש"ל בחוזק יד ע"ח ש"ל בטומאת שפתים וע"ח ש"ל ביצר הרע ע"ח ש"ל ביודעים וע"ח ש"ל בלא יודעים ע"ח ש"ל בכחש ובכזב וע"ח ש"ל בלשון הרע ע"ח ש"ל במראית העין וע"ח ש"ל בנשך ובמרבית ע"ח ש"ל בשיח שפתותינו וע"ח ש"ל בעינים רמות ע"ח ש"ל בפתחון פה וע"ח ש"ל בצעדי רגלים ע"ח ש"ל בקפיצת יד וע"ח שח"ל ברצון ובדעת ע"ח שח"ל בשגגה וע"ח שח"ל בתמהון לבב על חטאים שאנו חייבין עליהם חטאת ע"ח שח"ע עולה (ע"ח שח"ע קרבן) ע"ח שח"ע אשם ודאי ע"ח שח"ע אשם תלוי ע"ח שח"ע קרבן עולה ויורד ע"ח שח"ע עשה ע"ח שח"ע לא תעשה שנתקו לעשה ע"ח שח"ע מיתה בידי שמים ע"ח שח"ע כרת ע"ח שח"ע מלקות ע"ח שח"ע ארבע מיתות בית דין סקילה שריפה הרג וחנק על הגלוים לנו ועל שאינן גלוים לנו הגלוים לנו כבר אמרנום לפניך יי' אלהינו ושאינם גלוים לנו כל חטאינו אתה יודע כל הנסתרות ככתוב הנסתרות ליי' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם וכו' כי אתה סולחן לישראל מן העולם ומוחלן לשבטי ישורון ומבלעדיך אין לנו מלך מוחל וסולח אלהי עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו שנוצרתי כאלו לא נוצרתי עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי הרי אני לפניך יי' אלהי ככלי מלא בושה וכלימה יהי רצון מלפניך שלא אחטא עוד ומה שחטאתי מחה ברחמיך הרבים אבל לאע"ייסורין יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך יי' צורי וגואלי:

כסדר הזה מתודה בערבית שחרית ומוסף ומנחה בין יחיד בין שליח ציבור אלא שהיחיד אומר וידוי זה אחר תפלתו אחר שגומר שים שלום קודם שיפסיע שלש פסיעות ושליח ציבור אומרו בתוך ברכה אמצעית קודם שיאמר אלהינו ואלהי אבותינו מחול לעונותינו מתודה וידוי כסדר הזה ואח"כ אומר מחול לעונותינו ביום צום הכפורים:

בנעילה מתודה כסדר הזה

During Neilah, one should recite the confessional prayers as follows:

מה נאמר לפניך יושב מרום כו' כי עונותינו רבו מלמנות כו' מה אנו מה חיינו מה חסדנו מה צדקנו מה מעשינו מה נאמר לפניך יי' אלהינו הלא כל הגבורים כאין לפניך ואנשי השם כלא היו וחכמים כבלי מדע ונבונים כבלי השכל כי כל מעשינו תהו וימי חיינו הבל לפניך ככתוב2 ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל

אבל אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך כי מי יאמר לך מה תעשה ואם יצדק מה יתן לך ותתן לנו יי' אלהינו את יום הכפורים הזה קץ מחילה לכל חטאתינו למען נחדל מעושק ידינו ונשוב לעשות חוקי רצונך בלב שלם כדבר שנאמר3 דרשו יי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל יי' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח ואתה אלוה סליחות טוב ומטיב חנון ורחום ארך אפים ורב חסד מרבה להטיב רוצה בתשובתן של רשעים ואין אתה חפץ במיתתן ככתוב חי אני נאם יי' אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל השיבנו וקבלנו ומחול לנו וסלח כגודל חסדך יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך יי' כו' עושה שלום וכו'.

בנעילה מתודה כסדר הזה:

מה. נאמר לפניך יושב מרום כו' כי עונותינו רבו מלמנות כו' מה אנו מה חיינו מה חסדנו מה צדקנו מה מעשינו מה נאמר לפניך יי' אלהינו הלא כל הגבורים כאין לפניך ואנשי השם כלא היו וחכמים כבלי מדע ונבונים כבלי השכל כי כל מעשינו תהו וימי חיינו הבל לפניך ככתוב ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל אבל אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך כי מי יאמר לך מה תעשה ואם יצדק מה יתן לך ותתן לנו יי' אלהינו את יוה"כ הזה קץ מחילה לכל חטאתינו למען נחדל מעושק ידינו ונשוב לעשות חוקי רצונך בלב שלם כדבר שנאמר דרשו יי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל יי' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח ואתה אלוה סליחות טוב ומטיב חנון ורחום ארך אפים ורב חסד מרבה להטיב רוצה בתשובתן של רשעים ואין אתה חפץ במיתתן ככתוב חי אני נאם יי' אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל השיבנו וקבלנו ומחול לנו וסלח כגודל חסדך יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך יי' כו' עושה שלום וכו':

FOOTNOTES
1.
Psalms 19:15.

2.
Ecclesiastes 3:19.

3.
Isaiah 55:6.

Order of Prayers - The Text of the Grace After Meals
ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם הזן את העולם כולו בטובו בחן ובחסד וברחמים ומפרנס לכל כאמור פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון1 ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא ברוך אתה יי' הזן את הכל

נודה לך יי' אלהינו ונברכך מלכנו כי הנחלת את אבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה ברית ותורה על שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים על תורתך שלמדתנו על חוקי רצונך שהודעתנו על כולם יי' אלהינו אנו מודים לך ומברכים את שמך כאמור2 ואכלת ושבעת וברכת את יי' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך ברוך אתה יי' על הארץ ועל המזון

רחם יי' אלהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו ומלכות דוד משיחך תחזיר למקומה בימינו ובנה ירושלים בקרוב כאשר דברת ברוך אתה יי' בונה ברחמיו את ירושלים

ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם האל אבינו מלכנו אדירנו בוראנו גואלנו קדושנו קדוש יעקב המלך הטוב והמטיב שבכל יום ויום גומלנו חן וחסד ורחמים וכל טוב הרחמן ישתבח לדור דורים הרחמן יתפאר לנצח נצחים הרחמן יזכנו לימות המשיח ולבנין בית המקדש ולחיי העולם הבא מגדול ישועות מלכו וגו'3 כפירים רשו ורעבו וגו'4 הודו ליי' כי טוב כי לעולם חסדו:5

נוסח ברכת המזון:

ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם הזן את העולם כולו בטובו בחן ובחסד וברחמים ומפרנס לכל כאמור פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא ברוך אתה יי' הזן את הכל נודה לך יי' אלהינו ונברכך מלכנו כי הנחלת את אבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה ברית ותורה על שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים על תורתך שלמדתנו על חוקי רצונך שהודעתנו על כולם יי' אלהינו אנו מודים לך ומברכים את שמך כאמור ואכלת ושבעת וברכת את יי' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך ברוך אתה יי' על הארץ ועל המזון רחם יי' אלהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו ומלכות דוד משיחך תחזיר למקומה בימינו ובנה ירושלים בקרוב כאשר דברת ברוך אתה יי' בונה ברחמיו את ירושלים ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם האל אבינו מלכנו אדירנו בוראנו גואלנו קדושנו קדוש יעקב המלך הטוב והמטיב שבכל יום ויום גומלנו חן וחסד ורחמים וכל טוב הרחמן ישתבח לדור דורים הרחמן יתפאר לנצח נצחים הרחמן יזכנו לימות המשיח ולבנין בית המקדש ולחיי העולם הבא מגדול ישועות מלכו וגו' כפירים רשו ורעבו וגו' הודו ליי' כי טוב כי לעולם חסדו:

המפטיר בנביא מברך לפניה – One who reads the Haftorah from the works of the Prophets should recite the following blessing before the reading:

ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר בחר בנביאים טובים ורצה בדבריהם הנאמרים באמת ברוך אתה יי' הבוחר בתורה ובמשה עבדו ובישראל עמו ובנביאי האמת והצדק

ומברך לאחריה - After the reading, he should recite the following blessings:

ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם צור כל העולמים צדיק בכל הדורות האל הנאמן האומר ועושה מדבר ומקיים אשר כל דבריו אמת וצדק נאמן אתה הוא יי' אלהינו ונאמנים דבריך ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם כי אל נאמן אתה ברוך אתה יי' האל הנאמן בכל דבריו

רחם על ציון כי היא בית חיינו ולעגומת נפש תושיע מהרה בימינו ותבנה מהרה ברוך אתה יי' בונה ירושלים

את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח וקרנו תרום בישועתך ברוך אתה יי' מגן דוד

על התורה ועל העבודה ועל הנביאים ועל יום המנוח הזה שנתת לנו יי' אלהינו לקדושה לכבוד ולתפארת על הכל אנו מברכין שמך ברוך אתה יי' מקדש השבת

וביום טוב הוא אומר- On a Festival, One Says

ועל יום טוב מקרא קדש הזה שנתת לנו לששון ולשמחה ברוך אתה יי' מקדש ישראל והזמנים

ואם היה שבת ויום טוב כולל שניהם וחותם

If the day is both the Sabbath and a festival, one should combine the two and conclude the blessing:

מקדש השבת וישראל והזמנים

כנוסח שהוא חותם בתפלה בברכה אמצעית באותו היום כך הוא חותם בברכה אחרונה זו

He concludes this last blessing in the same manner as he concludes the intermediate blessing of the Shemoneh Esreh that day.

המפטיר בנביא מברך לפניה:

ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר בחר בנביאים טובים ורצה בדבריהם הנאמרים באמת ברוך אתה יי' הבוחר בתורה ובמשה עבדו ובישראל עמו ובנביאי האמת והצדק ומברך לאחריה:

ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם צור כל העולמים צדיק בכל הדורות האל הנאמן האומר ועושה מדבר ומקיים אשר כל דבריו אמת וצדק נאמן אתה הוא יי' אלהינו ונאמנים דבריך ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם כי אל נאמן אתה ברוך אתה יי' האל הנאמן בכל דבריו רחם על ציון כי היא בית חיינו ולעגומת נפש (תושיע) מהרה בימינו ותבנה מהרה ברוך אתה יי' בונה ירושלים את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח וקרנו תרום בישועתך ברוך אתה יי' מגן דוד על התורה ועל העבודה ועל הנביאים ועל יום המנוח הזה שנתת לנו יי' אלהינו לקדושה לכבוד ולתפארת על הכל אנו מברכין שמך ברוך אתה יי' מקדש השבת וביום טוב הוא אומר ועל יום טוב מקרא קדש הזה שנתת לנו לששון ולשמחה ברוך אתה יי' מקדש ישראל והזמנים ואם היה שבת ויום טוב כולל שניהם וחותם מקדש השבת וישראל והזמנים כנוסח שהוא חותם בתפלה בברכה אמצעית באותו היום כך הוא חותם בברכה אחרונה זו:

הענינות שנהגו רוב העם לקרות מן הנביאים בכל שבת ושבת ומפטירין בהן ואלו הן:

The Passages from the Prophets that Most of the People are Accustomed to Read Each Sabbath as the Haftorah:

בראשית הן עבדי אתמך בו עד אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים בישעיה6

תולדות נח רני עקרה לא ילדה עד הטו אזנכם ולכו אלי בישעיה7

לך לך ואל מי תדמיוני ואשוה עד כי אני יי' אענם אלהי ישראל בישעיה8

וירא אליו ואשה אחת מנשי בני הנביאים עד ותשא את בנה ותצא במלכים9

ויהיו חיי שרה תחלת הספר עד יחי אדוני המלך לעולם במלכים10

תולדות יצחק משא דבר יי' אל ישראל ביד מלאכי עד וערבה ליי' מנחת וגו' בתרי עשר11

ויצא יעקב ועמי תלואים למשובתי עד ובנביא העלה בתרי עשר12

וישלח יעקב חזון עובדיה עד סוף ספרו בתרי עשר13

וישב יעקב על שלשה פשעי ישראל עד אריה שאג מי לא יירא בתרי עשר14

ויהי מקץ וייקץ שלמה והנה חלום עד ויהי המלך שלמה מלך במלכים15

ויגש אליו ואתה בן אדם קח לך עץ אחד עד וידעו הגוים כי אני יי' ביחזקאל16

ויחי יעקב ויקרבו ימי דוד למות עד ושלמה ישב על כסא דוד אביו במלכים17

ואלה שמות בן אדם הודע את ירושלים עד ויצא לך שם ביחזקאל18

וארא ולא יהיה עוד לבית ישראל עד ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל ביחזקאל19

בא אל פרעה משא מצרים עד אשר ברכו ה' צבאות בישעיה20

ויהי בשלח שירת דבורה מן ויכנע אלהים עד ותשקוט הארץ ארבעים שנה בשופטים21

וישמע יתרו בשנת מות המלך עוזיהו עד למרבה המשרה בישעיה22

ואלה המשפטים הדבר אשר היה אל ירמיהו עד לא יכרת איש ליונדב בן רכב בירמיה23

ויקחו לי ויי' נתן חכמה לשלמה עד ושכנתי בתוך בני ישראל במלכים24

ואתה תצוה הגד את בני ישראל את הבית עד ורציתי אתכם ביחזקאל25

כי תשא ודבר יי' היתה אל אליהו עד וירכב אחאב וילך במלכים26

ויקהל וישלח המלך שלמה ויקח את חירם מצר עד ותתם מלאכת במלכים27

ואלה פקודי ויעש חירם עד והפתות לדלתות הבית (במלכים)28

ויקרא עם זו יצרתי לי עד כה אמר יי' מלך ישראל בישעיה29

צו את אהרן עולותיכם ספו על זבחיכם עד באלה חפצתי נאם יי' בירמיהו30

ויהי ביום השמיני ויוסף עוד דוד את כל בחור בישראל עד כל אשר בלבבך בשמואל31

אשה כי תזריע ואיש בא מבעל שלישה עד וילך אתו כברת ארץ במלכים32

זאת תהיה וארבעה אנשים ומדלג עד ולא השליכם מעל פניו במלכים33

אחרי מות התשפוט התשפוט עד ונחלת בך לעיני הגוים ביחזקאל34

קדושים תהיו באו אנשים מזקני ישראל עד צבי היא לכל הארצות ביחזקאל 35

אמר אל הכהנים והכהנים הלוים בני צדוק עד כל נבלה וטרפה ביחזקאל36

בהר סיני יי' עוזי ומעזי עד רפאני יי' וארפא בירמיה37

אם בחוקתי הנבא על רועי ישראל עד והצלתים מיד העובדים בהם ביחזקאל38

במדבר סיני והיה מספר בני ישראל עד וארשתיך לי באמונה בתרי עשר39

נשא ויהי איש אחד מצרעה עד ויגדל הנער ויברכהו יי' בשופטים40

בהעלותך רני ושמחי בת ציון עד ידי זרובבל יסדו הבית בתרי עשר41

שלח לך וישלח יהושע בן נון עד וגם נמוגו כל יושבי וגו' ביהושע42

ויקח קרח ויאמר שמואל אל העם עד כי לא יטוש יי' את עמו בשמואל43

זאת חקת התורה ויפתח הגלעדי עד מימים ימימה בשופטים44

וירא בלק והיה שארית יעקב עד והצנע לכת עם אלהיך בתרי עשר45

פנחס ויד יי' היתה אל אליהו עד ויקם וילך אחרי אליהו במלכים46

ראשי המטות ויתן משה למטה בני ראובן עד מחלק את הארץ ביהושע47

אלה מסעי אלו הנחלות עד ויתנו בני ישראל ללוים ביהושע48

אלה הדברים אשר דבר יי' אל ישראל עד והייתם לי לעם בירמיה49

ואתחנן ואתפלל אל יי' אחרי תת את ספר המקנה עד שדות בכסף יקנו בירמיה50

והיה עקב הלוך וקראת באזני ירושלים עד והתברכו בו כל גוים ובו יתהללו בירמיה 51

ראה אנכי הנה ימים באים נאם יי' והקימותי עד אם יסתר איש במסתרים בירמיה52

שופטים ויהי כאשר זקן שמואל עד ויאמר שמואל אל אנשי ישראל לכו בשמואל53

כי תצא ויאספו פלשתים את מחניהם עד ויי' יהיה עמך בשמואל54

והיה כי תבא אז יבנה יהושע מזבח עד ולא היה כיום ההוא ביהושע55

אתם נצבים ויאסף יהושע את כל שבטי ישראל עד כרמים וזיתים אשר לא נטעתם ביהושע56

האזינו ולקחתי אני מצמרת הארז עד והשיבו וחיו ביחזקאל57

וזאת הברכה ויהי אחרי מות משה עבד יי' ומדלג עד ויהי יי' את יהושע ביהושע58

(העניינות שנהגו רוב העם לקרות מן הנביאים בכל שבת ושבת ומפטירין בהן ואלו הן:

) בראשית הן עבדי אתמך בו עד אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים בישעיה תולדות נח רני עקרה לא ילדה עד הטו אזנכם ולכו אלי בישעיה לך לך ואל מי תדמיוני ואשוה עד כי אני יי' אענם אלהי ישראל בישעיה וירא אליו ואשה אחת מנשי בני הנביאים עד ותשא את בנה ותצא במלכים ויהיו חיי שרה תחלת הספר עד יחי אדוני המלך לעולם במלכים תולדות יצחק משא דבר יי' אל ישראל ביד מלאכי עד וערבה ליי' מנחת וגו' בתרי עשר ויצא יעקב ועמי תלואים למשובתי עד ובנביא העלה בתרי עשר וישלח יעקב חזון עובדיה עד סוף ספרו בתרי עשר וישב יעקב על שלשה פשעי ישראל עד אריה שאג מי לא יירא בתרי עשר ויהי מקץ וייקץ שלמה והנה חלום עד ויהי המלך שלמה מלך במלכים ויגש אליו ואתה בן אדם קח לך עץ אחד עד וידעו הגוים כי אני יי' ביחזקאל ויחי יעקב ויקרבו ימי דוד למות עד ושלמה ישב על כסא דוד אביו במלכים ואלה שמות בן אדם הודע את ירושלים עד ויצא לך שם ביחזקאל וארא (ולא יהיה עוד לבית) ישראל עד ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל ביחזקאל בא אל פרעה משא מצרים עד אשר ברכו ה' צבאות בישעיה ויהי בשלח שירת דבורה מן ויכנע אלהים עד ותשקוט הארץ ארבעים שנה בשופטים וישמע יתרו בשנת מות המלך עוזיהו עד למרבה המשרה בישעיה ואלה המשפטים הדבר אשר היה אל ירמיהו עד לא יכרת איש ליונדב בן רכב בירמיה:

ויקחו לי ויי' נתן חכמה לשלמה עד ושכנתי בתוך בני ישראל במלכים ואתה תצוה הגד את בני ישראל את הבית עד ורציתי אתכם ביחזקאל כי תשא ודבר יי' היתה אל אליהו עד וירכב אחאב וילך במלכים ויקהל וישלח המלך שלמה ויקח את חירם מצר עד ותתם מלאכת במלכים ואלה פקודי ויעש חירם עד והפתות לדלתות הבית ויקרא עם זו יצרתי לי עד כה אמר יי' מלך ישראל בישעיה צו את אהרן עולותיכם ספו על זבחיכם עד באלה חפצתי נאם יי' בירמיהו ויהי ביום השמיני ויוסף עוד דוד את כל בחור בישראל עד כל אשר בלבבך במלכים אשה כי תזריע ואיש בא מבעל שלישה עד וילך אתו כברת ארץ במלכים זאת תהיה וארבעה אנשים (ומדלג) עד ולא השליכם מעל פניו במלכים אחרי מות התשפוט התשפוט עד ונחלת בך לעיני הגוים ביחזקאל קדושים תהיו באו אנשים מזקני ישראל עד צבי היא לכל הארצות ביחזקאל אמר אל הכהנים והכהנים הלוים בני צדוק עד כל נבלה וטרפה ביחזקאל בהר סיני יי' עוזי ומעזי עד רפאני יי' וארפא בירמיה אם בחוקתי הנבא על רועי ישראל עד והצלתים מיד העובדים בהם ביחזקאל:

במדבר סיני והיה מספר בני ישראל עד וארשתיך לי באמונה בתרי עשר נשא ויהי איש אחד מצרעה עד ויגדל הנער ויברכהו יי' בשופטים בהעלותך רני ושמחי בת ציון עד ידי זרובבל יסדו הבית בתרי עשר שלח לך וישלח יהושע בן נון עד וגם נמוגו כל יושבי וגו' ביהושע ויקח קרח ויאמר שמואל אל העם עד כי לא יטוש יי' את עמו בשמואל זאת חקת התורה ויפתח הגלעדי עד מימים ימימה בשופטים וירא בלק והיה שארית יעקב עד והצנע לכת עם אלהיך בתרי עשר פנחס ויד יי היתה אל אליהו עד ויקם וילך אחרי אליהו במלכים ראשי המטות ויתן משה למטה בני ראובן עד מחלק את הארץ ביהושע אלה מסעי אלו הנחלות עד ויתנו בני ישראל ללוים ביהושע:

אלה הדברים אשר דבר יי' אל ישראל עד והייתם לי לעם בירמיה ואתחנן ואתפלל אל יי' אחרי תת את ספר המקנה עד שדות בכסף יקנו בירמיה והיה עקב הלוך וקראת באזני ירושלים עד והתברכו בו כל גוים ובו יתהללו בירמיה ראה אנכי הנה ימים באים נאם יי' והקימותי עד אם יסתר איש במסתרים בירמיה שופטים ויהי כאשר זקן שמואל עד ויאמר שמואל אל אנשי ישראל לכו בשמואל כי תצא ויאספו פלשתים את מחניהם עד ויי' יהיה עמך בשמואל והיה כי תבא אז יבנה יהושע מזבח עד ולא היה כיום ההוא ביהושע אתם נצבים ויאסף יהושע את כל שבטי ישראל עד כרמים וזיתים אשר לא נטעתם ביהושע האזינו ולקחתי אני מצמרת הארז עד והשיבו וחיו ביחזקאל וזאת הברכה ויהי אחרי מות משה עבד יי' ומדלג עד ויהי יי' את יהושע ביהושע

כל שבת שקורין בה שתי פרשיות מפטירין בה מענין פרשה אחרונה וזו המנהג ברוב המקומות וכן נהגו רוב העם להיות מפטירין בנחמות ישעיהו מאחר תשעה באב עד ראש השנה

On every Sabbath, that two parshiyot are read, the Haftorah follows the theme of the last parshah. This is the custom in most places. Similarly, the majority of the people follow the custom of reading Haftorot from the comforting prophecies of Isaiah from after Tishah B'Av until Rosh HaShanah.

בשבת שאחר תשעה באב – נחמו נחמו עמי59 – On the Sabbath follow Tishah B'Av

בשניה ותאמר ציון60 – On the second Sabbath

בשלישית עניה סערה61 - On the third

ברביעית אנכי אנכי הוא מנחמכם62 - On the fourth

בחמישית רני עקרה63 - On the fifth

בששית קומי אורי64 - On the sixth

בשביעית שוש אשיש ביי'65
– On the seventh

בריך רחמנא דסייען

נגמר ספר שני ומנין פרקיו ששה וארבעים

הלכות ק"ש – 4 פרקים

הלכות תפלה וברכת כהנים – 15 פרקים

הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה – 10 פרקים

הלכות ציצית – 3 פרקים

הלכות ברכות – 11 פרקים

הלכות מילה – 3 פרקים

Blessed be the Merciful One Who grants assistance.
This concludes the second volume with the help of the Almighty. There are a total of 46 chapters in this volume.

Hilchot Kri'at Shema - 4 chapters
Hilchot Tefillah UVirkat Kohanim - 15 chapters
Hilchot Tefillin UMezuzah V'Sefer Torah - 10 chapters
Hilchot Tzitzit - 3 chapters
Hilchot Berachot - 11 chapters
Hilchot Milah - 3 chapters

כל שבת שקורין בה שתי פרשיות מפטירין בה מענין פרשה אחרונה וזו המנהג ברוב המקומות וכן נהגו רוב העם להיות מפטירין בנחמות ישעיהו מאחר תשעה באב עד ראש השנה בשבת שאחר תשעה באב נחמו נחמו עמי בשניה ותאמר ציון בשלישית עניה סערה ברביעית אנכי אנכי הוא מנחמכם בחמישית קומי אורי בששית רני עקרה בשביעית שוש אשיש ביי':

נגמר ספר שני ומנין פרקיו ששה וארבעים הלכות ק"ש הלכות תפלה וברכת כהנים הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה הלכות ציצית הלכות ברכות הלכות מילה:

FOOTNOTES
1.
Psalms 145:16.

2.
Deuteronomy 8:10.

3.
II Samuel 22:51. It is common custom to recite this verse only on the Sabbath and festivals and during the week to recite a similar verse, Psalms 18:51. The latter verse implies a progression towards redemption and is thus appropriate during the week when the challenges of exile are acutely felt. The verse cited by the Rambam looks forward to the time when the redemption will be an established fact and, hence, is fitting for these days of spiritual content.

4.
Psalms 34:11.

5.
Ibid. 136:1.

6.
Isaiah 42:1-16. At present, the custom is to read from 42:5-43:10.

7.
Ibid. 54:1-55:3. At present, Sephardic custom is to conclude with 54:10 and Ashkenazic custom to conclude with 55:5.

8.
Ibid. 40:25-41:17. At present, the custom is to read from 40:27-41:16.

9.
II Kings 4:1-37. Sephardic custom is to conclude with verse 23.

10.
I Kings 1:1-31.

11.
Malachi 1:1-3:4. At present, the custom is to conclude with 2:7.

12.
Hoshea 11:7-12:14. At present, in many communities, Sephardic custom is to conclude with 12:12. Ashkenazic custom is to begin with 12:13 and to conclude with 13:10.

13.
Ovadiah 1:1-21. This represents the custom in Sephardic and some Ashkenazic communities. Other Ashkenazic communities read Hoshea 11:7-12:14.

14.
Amos 2:6-3:8.

15.
I Kings 3:15-4:1.

16.
Ezekiel 37:15-28.

17.
I Kings 2:1-12

18.
Ezekiel 16:1-14. At present, Sephardic custom is to read from Jeremiah 1:1-2:3. Ashkenazic custom is to read from Isaiah 27:6-28:13, 29:22-23.

19.
Ezekiel 28:25-29:21.

20.
Isaiah 19:1-25. At present, the custom is to read from Jeremiah 46:13-28.

21.
Judges 4:23-5:31. At present, Sephardic custom is to begin from 5:1. Ashkenazic custom is to begin from 4:4.

22.
Isaiah 6:1-7:6, 9:5-6. This represents the contemporary Ashekenazic custom. Sephardic custom is to conclude with 6:13.

23.
Jeremiah 35:1-19. At present, the custom is to read from Jeremiah 34:8-22, 33:25-26.

24.
I Kings 5:26-6:13.

25.
Ezekiel 43:10-27.

26.
I Kings 18:1-46. At present, the Ashkenazic custom is to conclude at verse 39. Sephardic custom is to conclude at that verse, but to begin at verse 20.

27.
I Kings 7:13-22. At present, the Sephardic custom is to conclude at verse 26. Ashkenazic custom is to read verses 40-50.

28.
I Kings 40:50. This represents the contemporary Sephardic custom. Ashekenazic custom is to read Ibid. 7:51-8:21.

29.
Isaiah 43:21-44:6. At present, the custom is to continue to 44:23.

30.
Jeremiah 7:21-9:23. At present, the custom is to read until 8:3 and conclude with 9:22-23.

31.
II Samuel 6:1-7:3. At present, the Sephardic custom is to conclude at verse 6:19. Ashkenazic custom is to read until 7:17.

32.
II Kings 4:42-5:19.

33.
II Kings 7:3-20, 13:23.

34.
Ezekiel 22:1-16. This represents the contemporary Sephardic custom. Ashekenazic custom is to read Amos 9:7-15.

35.
Ezekiel 20:1-15. At present, Sephardic custom is to begin from 20:1 and conclude at 20:20. Ashkenazic custom is to read Ezekiel 22:1-16.

36.
Ibid. 44:15-31.

37.
Jeremiah 16:19-17:14. At present, the custom is to read from Jeremiah 32:6-27.

38.
Ezekiel 34:1-27. At present, the custom is to read from Jeremiah 16:19-17:14.

39.
Hoshea 2:1-22.

40.
Judges 13:2-24. At present, the custom is to read until 13:25.

41.
Zechariah 2:14-4:9. At present, the custom is to conclude at 4:7.

42.
Joshua 2:1-24.

43.
I Samuel 11:14-12:22.

44.
Judges 11:1-40. Contemporary custom is to conclude at verse 33.

45.
Michah 5:6-6:8.

46.
I Kings 18:46-19:21. At present, the custom is to read this passage only when Shabbos Parshas Pinchas does not fall in the Three Weeks of Mourning.

47.
Joshua 13:15-14:5. As stated in Hilchot Tefilah 13:19, at present, the custom on this and the other two Sabbaths before the fast of Tishah B'Av is to read Haftorot warning of the destruction of Jerusalem. On the Sabbaths after Tishah B'Av until Rosh HaShanah, the custom is to read Haftoros of consolation as the Rambam states.

48.
Ibid. 19:51-21:3.

49.
Jeremiah 30:4-22.

50.
Ibid. 32:16-44.

51.
Ibid. 2:1-4:2.

52.
Ibid. 23:5-24.

53.
I Samuel 8:1-22.

54.
Ibid. 17:1-37.

55.
Joshua 8:30-10:14.

56.
Ibid. 24:13. Significantly, the Rambam does not mention a Haftorah for Parshas VaYeilech. That omission can possibly be explained on the basis of the words of Rav Saadia Gaon in his Siddur that at times Parshas Nitzavim is divided, while in other instances, he speaks of combining two parshiyot. Thus there is only one Haftorah for Nitzavim-Vayeilech (Likkutei Sichos, Vol. 19). In practice, when VaYeilech is read separately, it falls on Shabbat Shuvah and the Haftorah highlights the theme of that Sabbath including the following readings: Hoshea 14:2-10. Joel 2:11-27, Michah 7:18-20.

57.
At present, the custom is to read the song of David, II Samuel 22:1-41.

58.
Joshua 1:1-18, 6:27.

59.
Isaiah 40:1-26.

60.
Ibid. 49:14-51:3.

61.
Ibid. 54:11-55:5.

62.
Ibid. 51:12-52:2.

63.
Ibid. 54:1-10. This follows the authoritative manuscripts of the Mishneh Torah. The standard printed text reverses the order of this and the following Sabbath.

64.
Ibid. 60:1-22.

65.
Ibid. 61:10-63:9.
Rambam:• 3 Chapters A Day: Shvuot Shvuot - Chapter 10, Shvuot Shvuot - Chapter 11, Shvuot Shvuot - Chapter 12
English Text | Hebrew Text
Audio: Listen | Download | Video ClassShvuot - Chapter 10
1
If [both] or one of [the plaintiff's] witnesses was unacceptable, a relative,1 or even one of those disqualified from testifying by Rabbinic decree, the king - who is not fit to give testimony2 - was one of his witnesses, or the witnesses heard the testimony from other witnesses,3 [although] they both denied [knowing testimony] and took an oath, they are not liable for a sh'vuat haedut,4 for had they testified, they would not have obligated [the defendant] to pay.5

א
היו עדיו או אחד מהן פסול או קרוב ואפילו מפסולי עדות של דבריהם, או שהיה המלך אחד מעדיו שאינו ראוי להעיד, או שהיו עד מפי עד וכפרו ונשבעו פטורין משבועת העדות שאילו (הודו) העידו לא היו מחייבין בעדותן ממון.

2
[If the plaintiff said:] "I am administering an oath to you that you come and testify on my behalf that so-and-so promised to give me 200 zuz, but he did not," and [the witnesses] denied [knowledge of the matter] and took an oath, they are not liable for a sh'vuat haedut. For even if they would testify concerning the matter, the defendant would not be liable financially because of his statement.6 Similar laws apply in all analogous situations.

ב
משביע אני עליכם שתבאו ותעידו לי שאמר איש פלוני שיתן לי מאתים זוז ולא נתן וכפרו הרי אלו פטורין משבועת העדות, שאם העידו בדבר זה לא יתחייב הנתבע ממון באמירתו, וכן כל כיוצא בזה.

3
If one charged [witnesses] with testifying that he was a priest or a Levite, or that he was not the son of a woman who underwent divorce or chalitzah,7 and [the witnesses] denied [knowledge of the matter] and took an oath, they are not liable for a sh'vuat haedut. For this is not a financial claim.

ג
תבען להעיד לו שהוא כהן או לוי או שאינו בן גרושה או בן חלוצה וכפרו ונשבעו פטורין משבועת העדות שאין כאן עדות ממון.

4
[Similarly, although the witnesses] denied [knowledge of the matter] and took an oath, they are not liable for a sh'vuat haedut [if the plaintiff] charges them with testifying [with regard to the following claims]:

his son inflicted a wound upon him,

so-and-so kindled his grainheap on the Sabbath,

so-and-so raped or seduced his virgin daughter who had been consecrated.

[The rationale is that] if they were to give this testimony the defendant would be liable for execution by the court8 and not for making financial recompense as we explained in Hilchot Na'arah.9 Similar laws apply in all analogous situations.

ד
תבען שיעידו לו שחבל בו בנו ושהדליק פלוני גדישו בשבת ושאנס פלוני או פתה בתו המאורסה וכפרו ונשבעו פטורין משבועת העדות, שאם העידו עדות זו יתחייב הנתבע מיתת ב"ד ואינו חייב תשלומין כמו שבארנו בהלכות נערה וכן כל כיוצא בזה.

5
If there was [only] one witness, he denied [knowledge of a financial claim], and an oath was administered to him, he is not liable for a sh'vuat haedut. [The rationale is that] the testimony of one witness does not obligate financial payment.10

ה
היה עד אחד וכפר והשביעו פטור משבועת העדות שאין עדות עד אחד מחייבת ממון.

6
If one charged two witnesses with testifying that his wife committed adultery and they denied [knowledge of the matter] and took an oath to that effect, they are liable for a sh'vuat haedut. For if they had testified, they would have caused her to forfeit [the money due her by virtue of] her ketubah.11 Thus the one who charged them with testifying would be freed from liability. Hence the witnesses have denied a financial claim.

ו
תבע את שני עדיו שיעידו לו שזנתה אשתו וכפרו ונשבעו הרי אלו חייבין בשבועת העדות, שאילו העידו היה מפסידין לה כתובתה ויפטר זה שתבען והרי כפרו בעדות ממון.

7
If [a husband] charges witnesses - [either witnesses] who observed him administering a [sotah] warning12 or those who observed her entering into privacy with the man concerning whom she was warned - with testifying, and they denied [knowledge of the matter] and took an oath to that effect, they are not liable for a sh'vuat haedut. [The rationale is that] even if they had testified, [the testimony] would not result in a financial claim only in the obligation to have her drink [the sotah] waters. Although this testimony [can] cause her to forfeit [the money due her by virtue of] her ketubah if she does not drink [the sotah waters],13 a matter that could lead to a financial claim is not considered as a financial claim. For it is possible that she will drink the waters and not invalidate her ketubah.

ז
תבע עדי קנוי או עדי סתירה וכפרו ונשבעו פטורין משבועת העדות שאילו העידו אין חיוב ממון כאן אלא להשקותה בלבד, ואע"פ שעדות זו גורמת לה שתפסיד כתובתה אם לא תשתה דבר שגורם לממון אינו כממון שהרי אפשר שתשתה ולא תשבור כתובתה.

8
[A witness] is liable for a sh'vuat haedut [in the following situation. A man] issued a [sotah] warning to his wife. She entered into privacy [as observed by] two witnesses and then committed adultery, [as observed by] one witness after being warned and entering into privacy. If [the husband] administered an oath to this witness that he come and testify and he denied knowledge [of the matter], he is liable. Although he is only one witness, if he would have delivered this testimony, the woman would have been divorced without receiving [the money due her by virtue of] her ketubah as explained in Hilchot Sotah.14

ח
הרי שקנא לאשתו ונסתרה בעדים וזנתה בעד אחד אחר הקנוי והסתירה והשביע עד זה שיבא ויעיד וכפר חייב בשבועת העדות שאע"פ שהוא עד אחד אילו העיד עדות זו היתה יוצאה בלא כתובה כמו שבארנו בהלכות סוטה.

9
Similarly, in any other instance where the testimony of one witness creates a financial obligation, if that witness denies knowledge [of the matter] and took an oath or an oath was administered to him in court supporting his denial, he is liable for a sh'vuat haedut.

ט
וכן כל עד אחד שמחייב ממון בעדותו אם כפר ונשבע או שהשביעו בבית דין וכפר חייב משום שבועת העדות.

10
What is implied? Both the plaintiff and the defendant were reputed [to take false] oaths15and hence they are not given the opportunity to take oaths, [the plaintiff] administered an oath to one witness that he should come and testify that so-and-so owes him a maneh and he denied [knowledge of the matter], he is liable for a sh'vuat haedut. For were he to have testified, the defendant would have been required to pay because of his testimony, as will be explained in Hilchot To'en.16 Similar laws apply in all analogous situations.

י
כיצד כגון שהיה התובע והנתבע חשודין על השבועה שאין משביעין אותם והשביע לעד אחד שיבא ויעיד לו שיש לו ביד זה מנה וכפר הרי זה חייב משום שבועת העדות שאילו העיד היה הנתבע הזה משלם ממון בעדותו כמו שיתבאר בהלכות טוען וכן כל כיוצא בזה.

11
When a woman administers an oath to one witness that he testify regarding the death of her husband and he denies [knowledge of the matter], he is liable for a sh'vuat haedut. Were he to have testified, she would have married and received [the money due her by virtue of] her ketubah.17

יא
האשה שהשביעה עד אחד שיעיד לה במיתת בעלה וכפר חייב בשבועת העדות שאילו העיד היתה נשאת ונוטלת כתובתה.

12
When does the above apply? When she could have collected [the money due her by virtue of] her ketubah from movable property.18 If, however, she could only have collected [this sum] by expropriating landed property, [the witness] is not liable for a sh'vuat haedut. This also applies if there are two witnesses, for when one administers an oath [to witnesses for claims] involving landed property, they are not liable [for a sh'vuat haedut,] as we explained.19

יב
במה דברים אמורים כשהיה לה לגבות כתובתה מן המטלטלין אבל אם אין לה לגבות כתובתה אלא מן הקרקע הרי זה פטור משבועת העדות, וכן אם היו שנים, שהמשביע עדי קרקע פטורין כמו שבארנו.

13
When a person administers an oath to witnesses in a court and both denied [knowledge of the matter] at once, e.g., the second witness began his denial immediately after the statements of his colleague,20 they are both liable for a sh'vuat haedut. Each one of them must bring a sin offering21 for his oath. If the first one denied [knowledge of the matter] and the second witness waited longer than the appointed time period and then denied [knowledge of the matter], the first [witness] is liable for a sh'vuat haedut and the second is exempt. For even if the second had acknowledged [the obligation], his testimony would not have obligated [the defendant] financially.22

יג
השביע עדיו בבית דין וכפרו שניהם כאחת, כגון שהתחיל השני לכפור בתוך כדי דבורו של חבירו שניהם חייבין בשבועת העדות וכל אחד ואחד מביא חטאתו על שבועתו, כפר הראשון ושהה העד השני יותר מכדי דיבור ואח"כ כפר, הראשון חייב בשבועת העדות והשני פטור משבועת העדות, שאילו הודה זה השני לא היתה עדותו מחייבת ממון.

14
If one of the witnesses acknowledged [the claim] and the other denied [knowledge of it], the one who denied is liable whether he made his denial before [the other witness' acknowledgement] or afterwards.23 If they both denied [knowledge of the matter] at the same time and then one took the initiative and acknowledged [the matter] immediately thereafter,24 he is exempt and the witness that persists in his denial is liable for a sh'vuat haedut.

יד
הודה אחד וכפר אחד הכופר חייב בין שכפר בתחלה בין שכפר בסוף, כפרו שניהם כאחד וקדם האחד והודה בתוך כדי דיבור ה"ז פטור והעומד בכפירתו חייב בשבועת העדות.

15
When a person administered an oath to two pairs of witnesses who are both fit to deliver testimony and the first group denied [knowledge of the matter] and then the second pair denied knowledge of the matter, the first are not liable for a sh'vuat haedut. [The rationale is that] they are relying on the testimony of the second pair and that testimony is sufficient to expropriate money. Hence the defendant would not be liable to make financial restitution because of the testimony of these [witnesses] who denied [knowledge of the matter] alone.25

If the second pair of witnesses were related to the plaintiff or to the defendant by marriage and their wives were on their deathbeds, the first pair of witnesses are also liable. For at the time the first pair made their denial, the second pair were not fit to give testimony even though they will soon be fit to give testimony when [the women] on their deathbeds die.26 If the second pair make their denial after their wives die, they are liable for a sh'vuat haedut.

טו
השביע שתי כתי עדים ושתיהן ראויות להעיד, וכפרה כת ראשונה ואחר כך כפרה כת שניה, הראשונה פטורה משבועת העדות מפני שהן סמוכין על עדות שניה ואפשר להוציא הממון בעדות הכת האחרת ונמצא זה הנתבע אינו חייב לשלם בעדות אלו שכפרו לבדה, היתה הכת השניה קרובין לתובע או לנתבע בנשותיהן והרי הן גוססות אף הראשונה חייבת, שהרי השניה בעת כפירת הראשונה לא היתה ראויה להעיד ואף על פי שבמהרה יהיו ראויין כשימותו אלו הגוססות, ואם כפרה השניה אחר שמתו נשותיהן חייבין בשבועת העדות.

16
When a person charges his witnesses with testifying on his behalf and they deny [knowledge of the matter], he administers an oath and they answer Amen,27 he administers an oath four or five times and they respond to each oath outside the court, and when they come to the court, they acknowledge [the matter] and testify, they are not liable for a sh'vuat haedut, as we explained.28

If [when] they came to court, they persisted in their denial, they are liable for every one of the oaths [administered] outside the court.29

טז
התובע את העדים להעיד לו וכפרו והשביען וענו אמן והשביען ארבע וחמש פעמים והן עונין אחר כל שבועה ושבועה חוץ לבית דין וכשבאו לבית דין הודו והעידו הרי אלו פטורין משבועת העדות כמו שבארנו, ואם באו לבית דין ועמדו בכפירתן חייבין על כל אחת ואחת מאותן השבועות שחוץ לבית דין.

17
When does the above30 apply? When they answered Amen. If, however, they did not answer Amen, but [merely] denied [knowledge of the matter] after every oath, they are not liable unless the oath is administered in court, as we explained.31 [The rationale is that] they did not utter the oath themselves or answer Amen.

יז
במה דברים אמורים בשענו אמן אבל אם לא ענו אמן אלא כפרו על כל שבועה ושבועה הואיל ולא הוציאו שבועה מפיהם ולא ענו אמן הרי אלו פטורין עד שישביעם בבית דין ויכפרו בו שם כמו שבארנו. 35

18
If [the plaintiff] administered an oath to [the witnesses] in court and they denied [knowledge of the matter] and then he administered an oath again four or five times and they deny [knowledge of the matter] each time, they are liable only once for a sh'vuat haedut.32 [This applies whether the oath was administered] in court or outside the court and even if they answered Amen or took the oath on their initiative time after time. [The rationale is that] after they denied [knowledge of the matter] in court, were they to retract and admit [knowledge of it], their testimony would no longer be effective.33

יח
השביען בבית דין וכפרו וחזר והשביען ארבע וחמש פעמים והן כופרין על כל אחת ואחת בין חוץ לבית דין בין בפני בית דין ואפילו ענו אמן או נשבעו מפי עצמן פעם אחר פעם אינן חייבין משום שבועת העדות אלא אחת מפני שאחר שכפרו בבית דין אם חזרו והודו אין עדותן מועלת כלום.

19
It can thus be derived that all the oaths that they take after denying [knowledge of the matter] in court involve a denial of testimony that would not obligate [the defendant] financially. [In that instance, the witnesses] are not liable for a sh'vuat haedut, but they are liable for a sh'vuat bitui, as we explained.34

יט
נמצאת למד שכל השבועות שנשבעו אחר שכפרו בבית דין הן על כפירת עדות שאינה מחייבת ממון שהן פטורין עליה משבועת העדות וחייבין בשבועת ביטוי כמו שבארנו.

FOOTNOTES
1.
Relatives are also among these unacceptable as witnesses. See Hilchot Edut from ch. 9 onward for a detailed discussion of which witnesses are not acceptable.

2.
See the gloss of the Kessef Mishneh to Hilchot Melachim 3:7) which explains that since we are required to hold the king in awe, he is not allowed to testify. See also Hilchot Edut 11:9.

3.
In which instance, their testimony would not be effective in cases of monetary law.

4.
It would seem that according to the Rambam, they are liable for a sh'vuat bitui. The same law applies with regard to the subsequent halachot. See Chapter 9, Halachah 14.

5.
Since their testimony is not effective, they are not liable.

6.
Making such a statement does not create a binding financial obligation (Sh'vuot 35a).

7.
I.e., were his mother to have undergone either divorce or chalitzah, he would be disqualified from the priesthood.

8.
The son is liable for execution for wounding his father (Hilchot Mamrim 5:5), the kindler is liable for desecrating the Sabbath, and the seducer or rapist for adultery.

9.
Hilchot Na'arah Betulah 1:13 explains that this concept is derived from the exegesis of Exodus 21:22.

10.
As stated in Hilchot To'en V'Nitan 1:2, one witness does not make one liable financially, but it does require an oath. There are times when this requirement will also lead to financial payment, for the defendant may chose to pay rather than to take the oath. Nevertheless, since the matter depends on the defendant's choice and not the witness's testimony, he is not liable for a sh'vuat haedut. See Chapter 8, Halachah 1. Nevertheless, as stated in Halachot 8-10 of this chapter, when the testimony of one witness does create an obligation for financial payment, the witness is liable for a sh'vuat haedut.

11.
For a woman who commits adultery forfeits all the privileges granted her in her ketubah (ante nuptial agreement). See Hilchot Ishut 24:6.

Generally, a person who is guilty of a transgression that involves capital punishment is not held liable for any financial responsibility. This case, however, is an exception, because the woman is not paying anything. It is just that her conduct voids her husband's obligation to pay her.

12.
In the era of the Temple, when a man suspected his wife of committing adultery, he would warn her not to enter into privacy with the suspect. Two witnesses had to observe that warning being given. If she in fact entered into privacy with him afterwards as verified by two witnesses, she would have to drink the special sotah waters. If she had indeed committed adultery, the water would cause internal hemorrhaging and she would die. If she was innocent, she would be granted blessings. Here we are speaking of the husband charging either of these two pairs of witnesses to testify.

13.
See Hilchot Sotah 2:1.

14.
Hilchot Sotah 1:14. Since there are witnesses who testify that she received a warning and that she entered into privacy with the man who was singled out, there is basis to assume that she committed adultery with him. Hence the testimony of one witness is sufficient.

15.
See Hilchot To'en V'Nitan 2:1 that mentions the individuals placed in this category: those who took false oaths in the past and those disqualified from testifying because of transgressions they performed.

16.
Hilchot To'en V'Nitan 2:4.

17.
See Hilchot Gerushin 12:15 which states that our Sages were lenient and accepted the testimony of only one witness in order to allow a woman to remarry. And since they allowed her to remarry on that basis, they also allowed her to collect [the money due her by virtue of] her ketubah.

18.
I.e., she took possession of movable property during the lifetime of her husband and after his death, sought to collect the money due her by virtue of her ketubah from it. Otherwise, the moveable property left by her husband is not under lien to his obligations and she must expropriate his landed property. This applies according to the ruling of the Talmud. At present, however, our Rabbis have ordained that a person's movable property is on lien to all of his debts (Radbaz; see Hilchot Ishut 16:8).

19.
Chapter 9, Halachah 3. This ruling also applies to the situation described in Halachah 11.

20.
The term the Rambam uses has a specific halachic meaning: the time it takes to say: "Shalom Elecha Rabbi, as stated in Chapter 2, Halachah 17.

21.
More specifically, an adjustable guilt offering, as stated in Chapter 1, Halachah 12.

22.
Since the first witness denied knowledge of the matter, the testimony of the second witness will not be effective, for he is only one witness.

23.
He is liable, for had he testified, his testimony would have obligated the defendant.

24.
I.e., within the time period, toch k'dei dibbur, mentioned above. Even if he completed his own statements, his colleague spoke, and then he made the denial, he is exempt. See Chapter 2, Halachah 18.

25.
And hence they are not liable for a sh'vuat haedut as stated in Chapter 9, Halachah 1.

26.
As long as a person is alive, he or she is considered as alive with regard to all the halachic ramifications of that state.

This and the following clause apply when the witnesses observed the testimony before they married the women in question. Otherwise, their testimony will not be acceptable, for they must be fit to testify both at the time they witness the testimony and at the time they deliver it in court.

27.
This constitutes acceptance of the oath. If, however, they remain silent outside the court, they are not considered to have accepted the oath.

28.
As stated in Chapter 9, Halachah 2, for witnesses to be liable, they must make their denial in court.

They are, however, liable for a sh'vuat bitui for every oath they accepted outside the court (Radbaz).

29.
For the same denial applies to all of them. Since they never denied the matter in court, each denial they make is still significant (in contrast to the instance mentioned in Halachah 18).

30.
That they are liable for an oath administered outside the court.

31.
Chapter 9, Halachot 1, 10.

The Ra'avad differs with the Rambam concerning this issue, stating that he has made a great error in interpreting the difference of opinion between Rabbi Meir and the Sages mentioned in Sh'vuot 30b. The Ra'avad maintains that their difference of opinion concerns only whether the denial of knowledge of the matter must be made in the presence of the court or outside of it. Both, however, agree that an oath is significant, whether made in the presence of the court or outside of it. The Rambam, however, maintains that since the witnesses did not take the oath themselves or respond to it, they are not liable. It is only when the oath is administered in court that the oath is significant even though the witnesses do not respond to it.

32.
They are, however, liable for a sh'vuat bitui as stated in the following halachah.

33.
As stated in Hilchot Edut 3:5, once witnesses testify in court, they cannot change that testimony. Since their testimony would no longer have an effect, they are not liable for a sh'vuat haedut.

34.
Chapter 9, Halachah 14. This also applies to all the other instances in this chapter where it was stated that the witnesses were not liable for a sh'vuat haedut.

35. במה דברים אמורים בשענו אמן וכו'. א"א הא לא כר"מ ולא כרבנן וטעות גדולה נכנסה בו, ודע דר"מ ורבנן בשבועת העדות ושבועת הפקדון מודו דשבועה גופה אפילו היתה חוך /חוץ/ לב"ד חייב ולא פליגי אלא בכפירתם דר"מ סבר שבועת העדות מפי עצמן אפילו כפרו חוץ לב"ד חייבין ואע"פ שהודו בבית דין מ"מ מפקדון גמרינן לה ודון מינה ומינה ורבנן סברי כפירה בב"ד בעינן דון מינה ואוקי באתרה ובשבועת הפקדון סבר ר' מאיר מפי אחרים בעינן כפירה בב"ד דומיא דעדות ואם כפר חוץ לב"ד והודה בב"ד פטור ורבנן סברי מפי אחרים כיון דכפר חייב.
Shvuot - Chapter 11
1
Just as there is a negative commandment forbidding an oath taken in vain and a false oath,1 so, too, there is a positive commandment for a person who is obligated to take an oath in court2 to take that oath in God's name,3 as [Deuteronomy 6:13] states: "And you shall take an oath in His name." This is a positive commandment.4 For taking an oath in His great and holy name is one of the paths of His service. It is a great measure of glorification and sanctification to take an oath in God's name.5

א
כשם ששבועת שוא ושקר בלא תעשה, כך מצות עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בבית דין בשם שנאמר ובשמו תשבע זו מצות עשה, שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא והדור וקדוש גדול הוא להשבע בשמו.

2
It is forbidden to take an oath on any other matter together with God's name.6 Whoever combines another matter with the name of the Holy One, blessed be He, in an oath will be uprooted from this world.7 For there is no one who is fit to give honor by taking an oath in his name except the [Absolute] One, blessed be He.

ב
ואסור להשבע בדבר אחר עם שמו, וכל המשתף דבר אחר עם שם הקדוש ברוך הוא בשבועה נעקר מן העולם, שאין שם מי שראוי לחלוק לו כבוד שנשבעין בשמו אלא האחד ברוך הוא.

3
It is permitted for a person to take an oath to fulfill a mitzvah in order to encourage himself [toward its performance]. Although he is under oath [to observe] it from Mount Sinai [onward],8 [he may take an oath, as implied by Psalms 119:106]: "I took an oath and I will uphold it - to observe Your righteous judgments."9

ג
ומותר לאדם להשבע על המצוה לעשותה כדי לזרז את עצמו ואע"פ שהוא מושבע עליה מהר סיני שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך.

4
The oath which the judges administer to individuals who are obligated to take an oath is called: "The oath of the judges." [This applies whether the person] is liable for an oath according to Scriptural Law or according to Rabbinic Law.

ד
שבועה זו שמשביעין הדיינים למי שנתחייב שבועה היא הנקראת שבועת הדיינין, בין שהיה חייב בשבועה זו מן התורה בין שהיה חייב בה מדברי סופרים.

5
There are three types of oaths for which one is obligated according to Scriptural Law:

a) A claim involving movable property10 was lodged against a person by a colleague. He admitted liability for a portion and denied liability for a portion.11

b) [The defendant] denied liability for all the movable property, but one witness testifies against him, contradicting his statements.12

These two oaths come in response to a definite claim and a denial.13

c) When a watchman claims that the article entrusted to him was lost, stolen, died, or the like, he is required to take an oath, because of the doubt, for the owner of the entrusted article does not know if the watchman is making a true claim or not.14 This oath is of Scriptural origin, as [Exodus 22:10] states: "The oath of God will be between them." 15

ה
שלשה מיני שבועות הן שחייבין בהן מן התורה, ואלו הן: מי שטענו חבירו מטלטלין והודה במקצתן וכפר במקצתן, ומי שכפר בכל המטלטלין שטענו ועד אחד מעיד עליו ומכחישו הרי אלו שתי שבועות על ידי טענת ודאי וכפירה, וכן שומר שטוען שאבד דבר שהפקידו אצלו או נגנב או מת וכיוצא בזה הרי זה נשבע מספק, שאין בעל הפקדון יודע אם אמת טוען זה השומר או שקר, והוא נשבע מן התורה שנאמר שבועת ה' תהיה בין שניהם.

6
All oaths which the judges require aside from these three are of Rabbinic origin. They are also called "the oath of the judges." Within these oaths of Rabbinic origin, there are also two categories:

a) Oaths administered because of a definite claim and denial: e.g., the oath [taken by] a hired worker,16 [the oath taken by] one who impugns his promissory note,17 and the like.18

b) Oaths taken when [the plaintiff] has a claim of a doubtful nature, e.g., the oaths taken by partners, sharecroppers, and the like.19

In the laws of financial matters, the obligation of all these types of oaths and the associated laws will be explained.

ו
כל שבועה שמשביעין אותה הדיינין חוץ משלשה מיני שבועות אלו הרי הוא מדברי סופרים וגם היא הנקראת שבועת הדיינין, וגם שבועות אלו מדבריהם שני מיני שבועות הן, יש מהן שבועות על ידי טענת ודאי וכפירה כגון שבועת שכיר ופוגם שטרו וכיוצא בהן, ויש מהן שבועות בטענת ספק כגון שבועת השותפין והאריסין וכיוצא בהן, ובדיני ממונות יתבאר חיוב כל אחת ואחת מאלו השבועות ודיניהם.

7
There is also another oath which was ordained by the Sages of the Talmud.20 It is called a sh'vuat heset.21 Although it is administered by the court in the present era. It is not referred to by the term "the oath of the judges."

ז
ויש שם שבועה אחרת והיא תקנת חכמי הגמרא והיא הנקראת שבועת הסת, ואע"פ שבית דין משביעין אותה [היום] אינה נקראת שבועת הדיינין.

8
An oath of the judges, whether of Scriptural or Rabbinic origin, whether stemming from a definite or an indefinite claim is [administered in] the following [manner]: The person taking the oath holds a Torah scroll22 in his arm.23 He must stand24 and take the oath or recite a curse using God's name or one of the terms used to describe Him. [Either] he pronounces the oath himself or it is pronounced by the judges. My masters25 ruled that an oath of the judges is administered only in Lashon HaKodesh.26

ח
ושבועת הדיינין בין שהיתה של תורה או של דברי סופרים בין על טענת ודאי בין על טענת ספק כך היא, הנשבע אוחז ספר תורה בזרועו והוא עומד ונשבע בשם או בכינוי בשבועה או באלה מפיו או מפי הדיינין, והורו רבותי שאין משביעין שבועת הדיינין אלא בלשון הקדש.

9
What is meant by an oath pronounced by [the defendant] himself? For example, he says: "I am taking an oath by God, the Lord of Israel...",27 "...by He whose name is graciousness...", "...by He whose name is mercy that I am not liable to this person at all." Similarly, if he says: "May one28 be cursed to God..." or "...cursed to He whose name is graciousness if I owes anything to that person."

ט
כיצד מפיו, כגון שיאמר הריני נשבע בה' אלהי ישראל או במי ששמו חנון או במי ששמו רחום שאיני חייב לזה כלום, וכן אם אמר הרי הוא ארור לה' או ארור למי ששמו חנון אם יש לזה אצלי כלום.

10
What is meant by an oath pronounced by the judges? For example, they tell him: We are administering an oath to you by God, the Lord of Israel...", "...by He whose name is graciousness that you are not liable to this person at all" and [the defendant] answers Amen.29 Or they say: "May so-and-so be cursed to God..." or "...cursed to He whose name is graciousness if he owes money to that person and does not acknowledge the debt" and [the defendant] answers Amen. This is the oath of the judges.

י
וכיצד מפי הדיינין כגון שאמרו לו משביעין אנו אותך בה' אלהי ישראל או במי ששמו חנון שאין לזה בידך כלום והוא עונה אמן, או שאמרו הרי פלוני בן פלוני ארור לה' אלהי ישראל או למי ששמו חנון אם יש לפלוני אצלו ממון ולא יודה לו והוא עונה אמן זו היא שבועת הדיינין.

11
When the judges administer an oath without the defendant holding a [sacred] article in his hand, they have made an error. He must take the oath again while holding a Torah scroll in his hand.30 If he was holding tefillin when they administered the oath to him, he is not required to take the oath again. For he held [an article equivalent to] the Torah in his hand,31 for they are like a scroll. If they administered the oath while [the defendant] was sitting, he does not have to take the oath again.

יא
הדיינין שהשביעו בלא נקיטת חפץ בידו הרי אלו טועים, וחוזר ונשבע וספר תורה בידו, ואם אחז תפילין בידו והשביעוהו אינו חוזר ונשבע שהרי אחז תורה בידו וכמו ספר הן, השביעוהו מיושב אינו חוזר ונשבע.

12
At the outset, an oath should be administered to a Torah scholar while seated and while holding tefillin.32 He need not hold a Torah scroll. Holding tefillin in his hand [fulfills the requirement of] a sacred article. He takes an oath in Lashon HaKodesh, as we explained.33

יב
תלמיד חכם לכתחילה משביעין אותו מיושב ותפילין בידו ואינו צריך ליטול ספר תורה אלא תפילין בכפו חפץ הוא ונשבע בלשון הקדש כמו שבארנו.

13
There is no difference between a sh'vuat heset and an oath of the judges except that [the latter] must be taken [while] holding a sacred article and a person who takes a sh'vuat heset does not hold a Torah scroll. Instead, an oath is administered to him by God's name or using one of the terms used to describe Him,34 either an oath or a curse which he utters or which the court states, as is the practice with regard to the oath of the judges. It has already become the universal custom for the synagogue attendant or another person to hold a Torah scroll while a sh'vuat heset is being administered to cast fear [into the heart of the defendant].

יג
אין בין שבועת הסת לשבועת הדיינין אלא נקיטת חפץ, שאין הנשבע שבועת הסת אוחז ספר תורה אלא משביעין אותו בשם או בכנוי בשבועה או באלה מפיו או מפי בית דין כמו שבועת הדיינין, וכבר נהגו הכל להיות ספר תורה ביד חזן הכנסת או שאר העם בעת שמשביעין שבועת הסת כדי לאיים עליו. 55

14
The judges administer the oath to the person taking it in any language that he understands.35 The Geonim ruled in this manner. My masters, however, ruled that an oath should be administered only in Lashon HaKodesh. This ruling should not be relied upon.36

Although it has become customary to administer oaths in Lashon HaKodesh, the person taking the oath should be familiarized with the matter until he understands the wording of the oath. [The rationale is that] the oath of the judges is a sh'vuat hapikadon itself.37 People have even adopted the custom of administering a sh'vuat heset in Lashon HaKodesh.38

יד
הדיינין שהשביעו את הנשבע בכל לשון שהוא מכיר הרי זו כמצותה וכן הורו הגאונים, אבל רבותינו הורו שאין משביעים אלא בלשון הקדש, ואין ראוי לסמוך על הוראה זו, ואף על פי שנהגו בכל בתי דינין להשבע בלשון הקדש צריך להודיע את הנשבע עד שיהא מכיר לשון השבועה, ששבועת הדיינין היא שבועת הפקדון בעצמה, ואף שבועת הסת נהגו כל העם להשביע אותה בלשון הקדש.

15
Everyone who is obligated to take an oath of the judges that comes about because of a definite claim and denial,39 whether it is of Scriptural or Rabbinic origin, is subjected to a admonition, as will be explained.40 Everyone who is obligated to take an oath, whether of Scriptural or Rabbinic origin, because of a doubtful claim need not be subjected to an admonition.41

טו
כל מי שיתחייב שבועת הדיינין שהיא על ידי טענת ודאי וכפירה בין שהיתה מדברי תורה בין שהיתה מדבריהם מאיימין עליו כמו שיתבאר, וכל מי שיתחייב בה בטענת ספק בין מן התורה בין מדבריהם אינו צריך איום.

16
How is an admonition administered to the person taking the oath? We tell him: Know that the entire world trembled at the time the Holy One, blessed be He, told Moses [Exodus 20:7]: "Do not take the name of God, your Lord, in vain." For with regard to all the transgressions in the Torah, as [Exodus 34:7] states: "And He shall cleanse." And with regard to [a false oath,] as [Exodus 20:7] states: "[God] will not cleanse one who takes His name in vain."42

With regard to all the transgressions in the Torah, retribution is exacted from him [alone], but with regard to [a false oath], retribution is exacted from him and from his family who conceal the matter for him.43 Moreover, this causes retribution to be exacted from "the enemies of the Jews,"44 for the entire Jewish people are responsible for each other,45 for [Hoshea 4:2-3] states: "Swearing, denying, murdering.... Therefore the land will mourn and all who inhabit it will be forlorn."

With regard to all the transgressions in the Torah, [retribution] is suspended for two or three generations if he possesses merit, but with regard to [a false oath], retribution is exacted immediately, as [Zechariah 5:4] states: 'I have let loose [the curse],' declares God, the Lord of Hosts, 'It will come into the house of the thief and the house of he who took an oath in My name falsely.'

"I have let loose" implies immediately. "It will come into the house of the thief" - this refers to deceiving people, i.e. one who does not have money owed to him by a colleague and yet lodges a claim against him to require him to take an oath. "He who took an oath in My name falsely" - this should be interpreted literally. [The verse continues:] "It shall destroy it, its wood, and its stones." Entities that cannot be destroyed by fire and water will be destroyed by a false oath.

טז
וכיצד מאיימין על הנשבע, אומרין לו הוי יודע שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה למשה לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, וכל עבירות שבתורה נאמר בהן ונקה וכאן נאמר לא ינקה, כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן ממנו וממשפחתו שמחפין על זה, ולא עוד אלא גורם להפרע משונאיהם של ישראל שכל ישראל ערבין זה בזה שנאמר אלה וכחש ורצוח וגו' וכתוב אחריו על כן תאבל הארץ ואמלל כל יושב בה, כל עבירות שבתורה תולין לו שנים ושלשה דורות אם יש לו זכות וכאן נפרעין מיד שנאמר הוצאתיה נאם ה' צבאות ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר, הוצאתיה מיד, ובאה אל בית הגנב זה הגונב דעת הבריות ואין לו ממון על חבירו וטוענו בחנם ומשביעו, אל בית הנשבע בשמי לשקר כמשמעו, וכלתו ואת עציו ואת אבניו דברים שאין אש ומים מכלין אותן שבועת שקר מכלה אותן.

17
The concept [conveyed] by this admonition is told [to the person taking the oath] entirely in a language that they understand, so that they will understand the matter and the sinner will repent and correct [is conduct].

If he says: "I am not taking the oath," he is released,46 but he must pay what his colleague demands. Similarly, if the plaintiff says: "I will not subject him to an oath and I release him," they may depart.47

יז
וענין האיום הזה כלו בלשון שהן מכירין אומרים להם כדי שיבינו בדברים ויחזור החוטא למוטב, אמר איני נשבע פוטרין אותו ונותן מה שטענו חבירו, וכן אם אמר הטוען איני משביעו ופטרו הולכין להן.

18
If [the defendant] says: "I will take the oath," and [the plaintiff] persists in the claim, the people there say to each other: "Turn away from the tents of these wicked men."48

[The court] tell [the defendant]: "We are not administering the oath to you according to your understanding, but according to our understanding and the understanding of the court."49

יח
אמר הריני נשבע וחבירו תובע, העומדים שם אומרים זה לזה סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים וגו', ואומרין לו לא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתנו ועל דעת בית דין.

19
Although this admonition is not administered for an oath taken because of a claim involving a doubt or a sh'vuat heset,50 the judges should implore the litigants exceedingly [before administering these oaths] perhaps they will retract and so there will be no oaths taken at all.51

יט
אע"פ שאין מאיימין איום זה בשבועת טענת ספק כמו שבארנו ולא בשבועת הסת, צריכין הדיינין לפצור בבעלי דינין אולי יחזרו בהן עד שלא תהיה שם שבועה כלל.

20
It is a clear and that anyone who takes an oath of the judges or a sh'vuat heset falsely, is liable for taking a [false] sh'vuat hapikadon, the details of which have already been explained.52 Even though he willfully [took the false oath], he does not receive lashes. [Instead,] he is obligated to pay what he owes plus an additional fifth. [The fifth] is one fourth of the principal, so that the principal and the fifth are equal to five.53 And he must bring a guilt offering if the oath was taken in court, as we explained.54

כ
דבר ברור וגלוי שכל הנשבע שבועת הדיינין או שבועת הסת בשקר שיהא חייב משום שבועת הפקדון שכבר נתבארו משפטיה ואינו לוקה ואע"פ שהוא מזיד ונתחייב לשלם מה שנשבע עליו בתוספת חומש שהוא רביע הקרן עד שיהיה הוא וחומשו חמשה, ומביא קרבן אשם אם יש שם בית (דין) כמו שבארנו. 56.

FOOTNOTES
1.
See Chapter 1, Halachot 7-8.

2.
See Halachah 5 which mentions the oaths required by the court.

3.
See Halachot 8-9.

4.
Sefer HaMitzvot (positive commandment 7) and Sefer HaChinuch (mitzvah 435) include this commandment among the 613 mitzvot of the Torah. Note the Hasagot of the Ramban to Sefer HaMitzvot and the Ra'avad' objections at the beginning of the Mishneh Torah which differ and argue that this should not be considered as a positive commandment. See also Hilchot Nedarim 1:4 which states that there is a positive Scriptural commandment for a person to carry out an oath or vow he took.

5.
For this reveals the reverence and awe in which God's name is held.

6.
For that implies drawing a certain equation between that other entity and God.

7.
See the Radbaz who explains why the expression: "As God lives and by the life of your soul" (II Kings 2:4, 4:30) is not a contradiction of this principle.

8.
When the Jewish people were compelled by God to accept the Torah by oath. One might think that we would apply the principle (see Chapter 5, Halachah 11, and notes) that one oath does not take effect when another is already in effect. Hence, taking the oath would be taking God's name in vain. This is not so as the Rambam continues to explain.

9.
Thus if David - a paradigm of pious conduct - could take an oath for this purpose, so can others.

10.
In contrast to landed property, servants, and promissory notes (Hilchot To'en V'Nitan 5:1).

11.
This situation is referred to by our Sages with the term modeh bimiktzat: "one who admits a portion." See Hilchot To'en V'Nitan 1:1.

12.
"Whenever [the testimony of] two [witnesses] would require him to make financial restitution, [the testimony of] one [witness] obligates him to take an oath" (Ibid.).

13.
If, however, the plaintiff suspects the defendant is liable, but is unsure of his claim, he cannot require the defendant to take an oath (ibid.:7). Similarly, if the defendant is unsure whether he is liable or not, he may not take a Scriptural oath to absolve himself of responsibility.

The Rambam's statements here are significant in another context. There is a difference of opinion among the Rabbis if a plaintiff who makes a claim that is supported by the testimony of one witness must be certain of the veracity of the claim himself or whether he can be doubtful, but rely on the testimony of the witness. The Maggid Mishneh (in his gloss to Hilchot Gezelah 4:17 and the Kessef Mishneh (in his gloss to Hilchot To'en V'Nitan 3:6) maintain that the Rambam follows the latter view. Here, however, it appears otherwise.

14.
See ibid.:2; Hilchot Sechirut 1:2; 2:8.

15.
The Ma'aseh Rokeach states that the word Shema שמע serves as an acronym for the names of these three oaths: Shomrim, Modeh bimitzat eid echad, שומרים, מודה במקצת, עד אחד

16.
See Hilchot Sechirut 11:6 which explains that when an employer denies owing a worker his wage, the worker may take an oath and collect his due.

17.
See Hilchot Malveh V'Loveh 14:1.

18.
For example, Sh'vuot 44b mentions several other instances when such an oath is required of a defendant: a person who claims that property was stolen from him and their is substantial circumstantial evidence corroborating his claim (see Hilchot Gezeilah 4:2), a storekeeper who disputes a client's claims with regard to payment (Hilchot Mechirah 20:8).

19.
See Hilchot Shluchim V'Shutafim 9:1.

20.
I.e., in contrast to the oaths mentioned in the previous halachah which were established by the Sages of the Mishnah. Sh'vuot 40b states that this oath was ordained by Rav Nachman, one of the leading Sages in the midst of the era of the Gemara. See Hilchot To'en V'Nitan 1:3.

A defendant is required to take this oath whenever he denies entirely a claim registered against him by a plaintiff.

21.
The Seifer Meirat Einayim 75:16 interprets the term heset as meaning "placed upon," i.e., it is an oath which our Sages placed upon a person. Others interpret it as relating to the root meisit, meaning "entice." The purpose of this oath is to entice a defendant to admit an obligation.

22.
This will impress him with the seriousness of the matter.

23.
The Rama (Choshen Mishpat 87:15) quotes opinions stating that the defendant should not hold the scroll. Instead, it should be placed before him and he should place his hand on it.

24.
I.e., he may not sit. Note, however, Halachot 11-12.

25.
This term is used to refer to Rav Yosef Migash, the Rambam's teacher, and Rav Yitzchak Alfasi, Rav Yosef's teacher.

26.
"The Holy Tongue," i.e., the Hebrew of the Tanach and the Mishnah. With regard to this ruling, see Halachah 14.

27.
The Hagahot Maimoniot quote Rashi (Sh'vuot 38b) who states that it has become customary not to administer oaths using God's name, for the awesomeness of the punishment for taking His name in vain would lay waste to the world. This principle is quoted by the Shulchan Aruch Choshen Mishpat 87:19).

28.
He is referring to himself.

29.
See Chapter 2, Halachah 1.

30.
For this is equivalent to a judge making an error in a law explicitly stated in the Mishnah, in which instance the law is that the judgment is revoked (Sh'vuot 38b).

The Rama (Choshen Mishpat 87:15) quoutes an opinion that states that a Torah scroll is not required. Any sacred text with God's name is sufficient. Similarly, in one of the Rambam's responsum, he writes that a Chumash is sufficient.

31.
For Exodus 12:9 says of tefillin: "So that the Torah of God will be in your mouth."

32.
This is a token of respect for him. See Sh'vuot 38b.

The Siftei Cohen 87:41 quotes Rav Hai Gaon who states that the term Torah scholar has been given many definitions, but that employed today is "anyone who puts on tefillin." On this basis, the Siftei Cohen writes that in the present day, there is no difference between Torah scholars and ordinary individuals.

33.
See Halachah 8.

34.
The Ra'avad states that it is not customary to administer a sh'vuat hesit with God's name in the present age, for we fear that people will take false oaths. Hence to reduce the punishment that might be incurred, God's name is not mentioned. To compensate for that omission, the court should employ various techniques to impress the person taking the oath with the seriousness of the matter. As the Radbaz states, his argument with the Rambam appears to be practical, but not theoretical. In the era of the Talmud, the Rambam's ruling would be followed.

Other authorities do not accept the Rambam's view even theoretically. They maintain that even in the era of the Talmud, a sh'vuat heset was not administered with God's name. The Shulchan Aruch (Choshen Mishpat 87:18) mentions the Rambam's view, but follows that of the other authorities.

35.
I.e., even languages other than Lashon HaKodesh.

36.
For the Sh'vuot 38b, 39a and the Tosefta, Sotah 7:1 states that an oath can be administered in any language.

37.
And a person is liable for a sh'vuat hapikadon only if he understands what he is saying, as stated in Chapter 7, Halachah 7.

38.
See Halachah 20.

39.
See Halachah 6.

40.
In the following two halachot.

41.
For the prooftext from Zechariah cited in the admonition is speaking about a definite claim. See also Halachah 19.

42.
See also Chapter 12, Halachah 1; Hilchot Teshuvah 1:2.

43.
Sh'vuot 39a derives this concept from Ecclesiates 5:5 which states: "Do not let your mouth cause your flesh to sin." "Your mouth" refers to taking a false oath and "your flesh" to one's family."

44.
Here the intent is the Jewish people themselves. Our Sages (see Sukkah 29a) use this expression as a euphemism.

45.
The Sefer Meirat Einayim 87:58 notes that this concept applies, not only with regard to a false oath, but to all the transgressions mentioned in the Torah. Nevertheless, there is a stringent aspect that applies with regard to a false oath, for with regard to other transgressions, the interrelation affects one when he has the opportunity to rebuke the transgressor and with regard to a false oath, it applies even when one does not have such an opportunity.

46.
The Sefer Meirat Einayim 87:60 interprets this as meaning that he is sent away from the court. For once he leaves the court, he cannot change his mind and decide to take the oath.

47.
Once the plaintiff has retracted his request for the defendant to take the oath, he is considered to have waived his claim and can no longer prosecute it again. See Hilchot Mechirah 5:1.

48.
This malediction refers to the plaintiff as well. For as Sh'vuot 39b states, the negative repercussions of taking the oath affect them both. The Radbaz explains that the plaintiff shares in the responsibility, for he should have been more careful and not entered into a business arrangement without having the matter observed by witnesses. And if the oath is true, he should have been more careful with his accounts, so as not to require God's name to have been employed for such matters.

The Sefer Meirat Einayim 87:61 explains that when the plaintiff sees that the defendant is prepared to take a false oath, he should have offered a compromise rather than continue to pressure him and thus cause God's name to be taken in vain.

49.
As stated in Chapter 2, Halachah 15-16, this measure is employed so that later, the defendant will not try to absolve himself saying: "I had this-and-this intent in my heart when taking the oath." Since the oath is being administered to him according to the understanding of others, it is their interpretation that is upheld. See Sh'vuot 29a and Nedarim 25a which speak of a defendant employing deception while taking an oath.

50.
Although he does not dispute the Rambam's ruling, the Radbaz questions why an admonition is not administered in these instances. The Meiri and the Sefer Meirat Einayim 87:61 explain that when the plaintiff is making a definite claim, it is one person's word against the other's. Thus there is reason to think that the defendant's oath is false and to prevent him from doing so, we issue this warning. When, however, an oath is taken because of a doubt, the defendant is not being challenged. Hence, there is less reason to suspect that he would take a false oath.

51.
For in all situations, it is preferable that an oath not be taken. For this reason, courts have adopted the policy of trying to negotiate compromises in all litigation (Radbaz).

52.
See Chapters 7 and 8.

53.
I.e., it is one fifth of the new total and not one fifth of the original principal.

54.
Chapter 1, Halachah 9.

The Ra'avad writes that at present since God's name is not mentioned in the oath administered by the judges, there is no liability for a guilt offering or to pay the additional fifth.

55. אין בין שבועת היסת לשבועת הדיינין אלא נקיטת חפץ וכו' אלא משביעין אותו בשם או בכינוי. א"א שמעתי שתקנו הגאונים שאין משביעין עכשיו לא בשם ולא בכנוי כדי שלא יהא העולם חרב על ידי החוטאים שרבו אלא שמחרימין אותו ומקללים אותו ומחרימין עליו בשופרות וכבוי נרות ומטות כפויות לאיים עליו שאם יחטא לעצמו יחטא.
56. ואע"פ שהוא מזיד וכו'. א"א אחר שתיקנו הגאונים שאין בשבועתנו לא שם ולא כנוי אין בהם לא חומש ולא אשם שאינן אלא ענין קללות לחוטא.
Shvuot - Chapter 12
1
Although a person who took a false oath or an oath in vain is given lashes,1 and similarly, one who takes a [false] sh'vuat haedut or sh'vuat hapikadon brings a sacrifice,2 they do not receive complete atonement for the sin of taking a [false] oath, as [Exodus 20:7] states: "God will not cleanse [one who takes His name in vain]." He will not be absolved from the judgment of heaven until he receives retribution for his desecration of [His] great name, as [Leviticus 19:12] states: "[You shall not take a false oath in My name, for] you will desecrate the name of Your God." Therefore a person must be very careful with regard to this sin, more than with regard all other sins.3

א
אף על פי שלוקה הנשבע לשוא או לשקר וכן הנשבע שבועת העדות או שבועת הפקדון מביא קרבן, אין מתכפר להן עון השבועה כלו שנאמר לא ינקה ה' אין לזה נקיון מדין שמים עד שיתפרע ממנו על השם הגדול שחלל, שנאמר וחללת את שם ה' אלהיך אני ה', לפיכך צריך אדם להזהר מעון זה יותר מכל העבירות. 38

2
This sin is considered one of the severe transgressions, as explained in Hilchot Teshuvah.4 Although it does not involve kerait or execution by the court, it involves the desecration of [God's] holy name which is more severe than all other sins.

ב
עון זה מן החמורות הוא כמו שבארנו בהלכות תשובה, אף על פי שאין בו לא כרת ולא מיתת בית דין יש בו חלול השם המקודש שהוא גדול מכל העונות.

3
When a person takes an oath by the heaven and earth, by the sun, or the like, this is not an oath,5 even though his intent is He who created them. Similarly, one who takes an oath by one of the prophets or by one of the texts of the Holy Scriptures, this is not an oath, even if his intent is He who sent the prophet or gave the commandments in this text.6

Although these are not oaths, those who take them are subjected to a severe warning and we teach the people not to act frivolously in this manner. [Indeed,] we make it look as if these are oaths and give them an opening [to ask for their absolution] and absolve them.7

ג
מי שנשבע בשמים ובארץ ובשמש וכיוצא בהן אע"פ שאין כוונתו אלא למי שבראם אין זו שבועה, וכן הנשבע בנביא מן הנביאים או בכתב מכתבי הקדש אע"פ שאין כוונתו אלא למי ששלח נביא זה או למי שצוה בכתב זה אין זו שבועה, ואע"פ שאין אלו שבועות מאיימין עליהן ומלמדין את העם שלא ינהגו קלות ראש בכך ומראין בעיניהם שזו שבועה, ופותחין להם פתח ומתירין להם. 39

4
When does the above apply? With regard to other holy texts. [Different rules apply,] however, when one takes an oath by the Torah.8 If one takes an oath by what is written in [the Torah],9 his intent is by the names of God [it contains].10If one takes an oath by it without any further definition, his intent is on the parchment [of the scroll] and it is not considered as an oath.11 If he took [the scroll] in his hand and took an oath by it,12 it is as if he took an oath by what was written in it and [the matter] is forbidden.13

ד
בד"א בשאר כתבי הקדש, אבל הנשבע בתורה, אם נשבע במה שכתוב בה דעתו על ההזכרות, ואם נשבע בה סתם דעתו על הגויל ואין כאן שבועה, נטלה בידו ונשבע בה הרי זה כמי שנשבע במה שכתוב בה ואסור. 40

5
[The following rules apply when] a person takes an oath by the Torah without any further definition. If he is a Torah scholar, he does not need to be released by a sage.14 If he is a common person,15 it is necessary that he asked to be released by a sage so that he will not treat oaths frivolously.16

ה
והנשבע בתורה סתם אם תלמיד חכם הוא אינו צריך שאלה לחכם, ואם עם הארץ הוא צריך שאלה לחכם כדי שלא ינהג קלות ראש בשבועות.

6
When a servant takes an oath, his master does not have to compel him [to break the oath to nullify it].17 Instead, his [status] is the same after taking the oath as it was before he did so.18 [The rationale is that] his body is not his property for that the oath he takes will be effective. With regard to oaths, [Numbers 30:3] states: "To forbid something upon one's soul." [Implied is that the verse applies to] someone whose soul is his property. It excludes a servant who is someone else's property. Thus [a servant's taking an oath] is comparable to taking an oath regarding someone else's property.19

ו
עבד שנשבע אין רבו צריך לכפותו, והרי הוא אחר שנשבע כקודם שנשבע, לפי שאין גופו קנוי לו כדי שתחול עליו שבועתו ונאמר בשבועות לאסור אסר על נפשו מי שנפשו ברשותו יצא עבד שהוא ברשות אחרים, ונמצא זה כמו שנשבע על נכסי אחר. 41

7
[Even though] minors20 understand the significance of an oath take an oath, they are not obligated [to maintain their commitment].21 [Nevertheless,] we compel them to uphold their word to train them [in the observance of mitzvot] and to impress them with fear so that they do not act frivolously with regard to oaths. If the matter concerning which they took the oath is such that a minor could not maintain without suffering injury,22 e.g., he took an oath that he would fast or that he would not eat meat for a long time, his father or his teacher should beat him and rebuke him, and create the appearance that his oath [took effect, but] was released, so that he will not be habituated to treat oaths frivolously.

ז
קטנים שנשבעו והן יודעין טעם השבועה אע"פ שאינן חייבין, כופין אותן לעמוד בדבריהן, כדי לחנכן ולאיים עליהם כדי שלא ינהגו קלות ראש בשבועות, ואם היה הדבר שנשבעו עליו דבר שאין הקטן יכול לעמוד בו אלא אם כן ניזק, כגון שנשבע שיצום או שלא יאכל בשר זמן מרובה, מכה אותו אביו או רבו וגוער בו ומראין לו שהותר שבועתו כדי שלא יהיה רגיל להקל ראש בשבועות.

8
We must be very careful with children and train them to speak words of truth without [resorting to] an oath so that they will not be habituate to swear at all times like gentiles do. This matter is tantamount to an obligation for their parents and for those who teach young children.

ח
צריך להזהר בקטנים הרבה וללמד לשונם דברי אמת בלא שבועה כדי שלא יהיו רגילים להשבע תמיד כעכו"ם, וזה הדבר כמו חובה על אבותיהם ועל מלמדי תינוקות.

9
When one hears a colleague mention God's name in vain, take a false oath in his presence, or recite a blessing that is unnecessary in which instance [his colleague] transgresses23 because he takes God's name in vain,24 as we explained in Hilchot Berachot,25 he must place him under a ban of ostracism.26If he does not, he himself should be ostracized. The ban should, however, be lifted immediately so that it will not present an obstacle to others, for they will not know that he was placed under a ban. And if one would say, "Make it known that he [is under ostracism]," the entire populace will be under ban for [people] have already habituated their tongues to iniquity27 and oaths at all times.

ט
השומע הזכרת השם מפי חבירו לשוא או שנשבע לפניו לשקר או שבירך ברכה שאינה צריכה שהוא עובר משום נושא שם ה' לשוא כמו שבארנו בהלכות ברכות הרי זה חייב לנדותו, ואם לא נדהו הוא בעצמו יהא בנדוי, וצריך להתיר אותו מיד כדי שלא יהא מכשול לאחרים שהרי אינו יודע שנדוהו, ואם תאמר יודיעו נמצאו כל העולם בנידוי שהרי למדו לשונם העוה ושבועה תמיד.

10
When does the above apply? When the person taking this oath or reciting this blessing in vain does so intentionally? If, however, he does so inadvertently or does not know that this is forbidden,28 [a listener] is not obligated to place him under a ban of ostracism. Indeed, I maintain that it is forbidden to place him under a ban of ostracism, for the Torah did not [prescribe] punishment for an inadvertent transgressor. Instead, one should caution him and warn him not to repeat [the transgression].

י
במה דברים אמורים בשהיה הנשבע הזה או המברך לבטלה מזיד, אבל אם היה שוגג ולא ידע שזה אסור אינו חייב לנדותו, ואני אומר שאסור לנדותו שלא ענש הכתוב שוגג אלא מזהירו ומתרה בו שלא יחזור.

11
It is not only a false oath that is forbidden. Instead, it is forbidden to mention even one of the names designated for God29 although one does not take an oath. For the verse [Deuteronomy 28:58] commands us, saying: "to fear the glorious and awesome name."30 Included in fearing it is not to mention it in vain.31

Therefore if because of a slip of the tongue, one mentions [God's] name in vain, he should immediately hurry to praise, glorify, and venerate it so that it will not have been mentioned [entirely] in vain. What is implied? If he mentions God's name, he should say: "Blessed be He for all eternity," "He is great and exceedingly praiseworthy,"32 or the like so that it will not have been [mentioned entirely] in vain.

יא
ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור ואע"פ שלא נשבע, שהרי הכתוב מצוה ואומר ליראה את השם הנכבד והנורא, ובכלל יראתו שלא יזכירו לבטלה, לפיכך אם טעה הלשון והוציא שם לבטלה ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו כדי שלא יזכר לבטלה, כיצד אמר ה' אומר ברוך הוא לעולם ועד או גדול הוא ומהולל מאד וכיוצא בזה כדי שלא יהא לבטלה.

12
It is permitted to approach [a sage] to have an oath released as we explained33 and there is no fault [in doing so]. [Indeed,] one who has hesitations about the matter is [showing] traces of heresy.34 Nevertheless, it is appropriate to show care in this regard. One should not respond [to a request] to release [an oath] unless it involves a matter concerning a mitzvah or a great need.35 It is of great benefit for a person never to take an oath at all.36If, however, one transgressed and took an oath, he should endure great difficulty and keep his oath,37 as [Psalms 15:4-5] states: "One who takes an oath to his own detriment and does not nullify it..., he who acts in this manner will never falter."

Blessed be God who grants assistance.

יב
אע"פ שמותר להשאל על השבועה כמו שבארנו ואין בזה דופי, ומי שלבו נוקפו בדבר זה אינו אלא שמץ מינות, אעפ"כ ראוי להזהר בדבר זה, ואין נזקקין להתיר אלא מפני דבר מצוה או מפני צורך גדול, וטובה גדולה היא לאדם שלא ישבע כלל, ואם עבר ונשבע שיצטער ויעמוד בשבועתו שנאמר נשבע להרע ולא ימיר וכתוב אחריו עושה אלה לא ימוט לעולם. 42 סליקו להו הלכות שבועות בס"ד.

FOOTNOTES
1.
Chapter 1, Halachot 3,7.

2.
But are not subjected to lashes, Chapter 1, Halachah 8.

3.
See Hilchot Yesodei HaTorah 5:10.

The Ra'avad differs and maintains that lashes are sufficient to atone for a person's sin entirely. The Radbaz explains that the sin of taking a false oath is two dimensional, involving not only the particular transgression of taking a false oath, but also the desecration of God's name. The lashes atone for the particular transgression of the false oath, but not for the desecration of God's name. That requires more severe retribution as the Rambam explains.

4.
Hilchot Teshuvah 1:2.

5.
The Ra'avad states that although one is not liable for a sacrifice or lashes for such an oath, it is forbidden to take such an oath. At first, the Kessef Mishneh states that it is possible that this is also the Rambam's intent, but afterwards, states that the Rambam's wording implies that such statements are not considered oaths at all.

The Radbaz writes (and this understanding is borne out by one of the Rambam's responsa) that according to the Rambam, such an oath is not binding and need not be released. The Ra'avad differs and maintains that such oaths must be released and if they are false, one transgresses the prohibition against taking a false oath. See also the notes to the following halachah.

6.
See the following halachah and notes.

7.
See Chapter 6, Halachah 10; Hilchot Nedarim 2:12.

8.
The Ra'avad differs with this principle, maintaining that there is no difference between the Torah and the other books of the Holy Scriptures with regard to their fundamental holiness. Thus a person who takes an oath by the contents of any of the other books of the Bible is also liable.

The difference between these two understandings depends on whether one understands the passage from Nedarim 14b as referring to only vows (as is explicitly stated, and as is the Ra'avad's understanding) or as apply also to oaths (as the Rambam maintains). The Rama (Yoreh De'ah 212:1) quotes the Rambam's view.

9.
I.e., he states that explicitly.

10.
In which instance the person is liable for taking an oath, as stated in Chapter 2, Halachah 2.

11.
For he is not taking an oath by God's name.

12.
The Chatam Sofer (in his commentary to Nedarim 14b) states that the Rambam is referring to an instance where the person specifically picked up the Torah scroll for the purpose of taking an oath. Otherwise, even if he was holding the scroll in his hand before taking the oath, this law would not apply. Rashi understands the passage differently.

13.
For by taking the Torah scroll in his hand, the person is implying that he is considering the matter with the seriousness of an oath (Nimukei Yosef).

14.
For he knows the distinction mentioned in the previous halachah and thus understands that the oath is not effective and does not intend for it to be binding. Note, however, the Beit Yosef (Yoreh De'ah 212) who severely criticizes scholars who take an oath by the Torah, knowing that it is not effective to deceive the people to whom they are taking the oath.

15.
Who does not know the above distinction.

16.
As explained in Halachah 3.

17.
Note the contrast to the law that applies when a servant takes a Nazirite vow (Hilchot Nazirut 2:7).

18.
The Ra'avad, however, maintains that the Rambam's ruling applies only to oaths that will affect the servant's capacity to work. If that is not the case, the oath can take effect. As the Rambam writes in his Commentary to the Mishnah (Nazirut 9:1), there is a difference between vows and oaths in this regard. The Ra'avad's statement will apply with regard to vows, but not to oaths (Or Sameach).

19.
Which is not effective as stated in Nedarim 47a. See also Chapter 5, Halachah 1.

20.
Boys under 12 and girls under 11. See Hilchot Nedarim 11:1.

21.
For they are not liable for any of the Torah's commandments.

22.
The Radbaz explains that we are not speaking about a person in mortal danger, for that would apply with regard to an adult as well. Instead, the intent is aggravation or sickness.

23.
The commentaries question whether the Rambam's intent is that he has transgressed a Scriptural commandment or merely a Rabbinic one. The Minchat Chinuch (Mitzvah 30) states that the transgression is Scriptural in origin and the violator should be punished by lashing. This opinion is also mentioned by the Magen Avraham 215:6. From the Kessef Mishneh to Hilchot Milah 3:6, it appears that even the Rambam would consider the prohibition as Rabbinic in nature. The latter understanding is shared by many other Rishonim. Their position is - as explained by the Shulchan Aruch HaRav 215:3 - since he is reciting a blessing, his mention of God's name is not entirely frivolous.

24.
See the gloss of Rabbi Akiva Eiger who questions the Rambam's statements, based on the ruling that a person who is unsure whether or not he recited the Grace After Meals must recite the blessing again. Seemingly, the recitation of that blessing would be problematic, because there is a doubt whether or not he is required to do so or not. Thus it is possible that he is transgressing a Scriptural commandment.

In resolution, Rabbi Akiva Eiger explains that since the person is obligated to recite the blessing, even if that obligation stems from a doubt, he is not considered to be taking God's name in vain.

25.
Chapter 1, Halachah 15.

26.
See the concluding chapters of Hilchot Talmud Torah for a description of the implications of this ban.

27.
Cf. Jeremiah 9:4.

28.
The Turei Zahav 334:18 mentions that the Rambam's view is more lenient than that of the Sefer Mitzvot Gadol who maintains that this leniency applies only when one does not know of the prohibition at all. According to his view, one who knows of the prohibition, but accidentally recites a blessing in vain must be placed under ban.

29.
I.e., the seven names for God mentioned in Hilchot Yesodei HaTorah, ch. 6.

30.
See Sefer HaMitzvot (positive commandment 4) which quotes Sanhedrin 56a and Temurah 4a as deriving this concept from another prooftext (Deuteronomy 6:13).

31.
For one does not treat something that is truly revered with such carelessness.

32.
See Hilchot Berachot 4:10 which states that when a person recites a blessing in vain, he should say Baruch shem kevod malchuto leolam va'ed, "Blessed be the name of His glorious kingdom forever."

33.
Chapter 6, Halachah 1.

34.
For this indicates that he does not accept the Oral Tradition that Moses communicated. For the release of vows is not explicitly stated in the Torah, but instead communicated by the Oral Tradition, as stated above.

35.
See Chapter 6, Halachot 9-10 which gives examples of such situations.

36.
For it is possible that unwittingly, he could take a false oath and thus bring severe retribution upon himself and others. See Gittin 35a which explains how a woman unknowingly took a false oath and caused one of her sons to die.

37.
See Hilchot Nedarim 1:4 which states that keeping an oath or a vow fulfills a Scriptural mitzvah. Nevertheless, there is a difference between oaths and vows. As the Ra'avad (see also Hilchot Nedarim 13:25) mentions, it is desirable to have vows released. Oaths, by contrast, should be observed and not released.

38. אע"פ שלוקה הנשבע לשוא. א"א והרי אמרו על שבועת שוא ועל כיוצא בה ב"ד של מעלה אין מנקין אותו אבל ב"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו והרי חייבי מיתות ב"ד מתודין ומתכפר להן ומלקות תחת מיתה עומדת.
39. מי שנשבע בשמים ובארץ אף על פי שאין כוונתו אלא למי שבראם אין זו שבועה. א"א ליחייב עליה קרבן ומלקות. /השגת הראב"ד/ ומלמדין את העם שלא ינהגו קלות ראש בכך. א"א באמת צריכין שאלה לחכם ועובר משום בל יחל.
40. בד"א בשאר כתבי הקדש. א"א כמה אני תמה על המחבר הזה מה ראה לחלק בין תורה לשאר כתבי הקדש ואם יש ביניהם לענין בני העיר שמכרו תורה לא יקחו ספרים ולענין מניחין ס"ת ע"ג ספרים אבל לענין קדושה הכל קדוש ומצילין אותן בשבת מפני הדליקה וטעונין גניזה ומטמאין את הידים וקדושים הם לכל דבר כתורה והנשבע בהם ומשקר כמשקר במי שצוה אותן, והריני מודיע שאין הענין הזה כמו שהוא סובר שלא על הנשבע בתורה קאמר אלא על המתפיס בס"ת שאם אמר ככר זו עלי כספר התורה הזה אם מנחא אארעא לא אמר כלום דדעתיה אגוילים וגוילים אין בהם קדושה אלא בשביל האותיות שעליהן הילכך אין כאן התפסה אבל אי נקיט ליה בידיה דעתיה אהזכרות שבו ואזכרות כדבר הנדור הוא שעל ידי הכתיבה והכוונה לשם קדושה הם קדושות וכ"ש אם אמר במה שבתוכה שהיא התפסה ואע"ג דמנחא אארעא, ובירושלמי מפורש בתורה הרי זה מותר כקדושת התורה כלומר ואין זה כדבר המקודש בידי אדם, ככתוב בה הרי זה אסור דקדושה כתוב בה כלומר שהם מקודשים ע"י אדם וכוונתו לקדושה.
41. עבד שנשבע וכו'. א"א פירוש אם נשבע שיתענה אינו צריך לכפותו שיאכל לפי שלא חל עליו הנדר שנאמר להרע או להיטיב מה הטבה רשות וכו' יצא זה ששבועתו להרע לרבו אבל אם נדר בנזיר צריך שיאמר לו רבו שתה.
42. ואם עבר ונשבע שיצטער ויעמוד. א"א דוקא בשבועה ושנשבע להרע לעצמו אבל נודר בנדר אפילו להרע לעצמו מצוה להתירו שהרי אמרו הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקריב עליו קרבן.
Hayom Yom:
• English Text | Video ClassFriday, Tevet 25, 5778 · 12 January 2018
"Today's Day"
Shabbat, Tevet 25, 5703
Bless Rosh Chodesh Sh'vat. Say the entire Tehillim in the early morning. Day of farbrengen.
Haftora: Haba'im yashreish.
Torah lessons: Chumash: Sh'mot, Shevi'i with Rashi.
Tehillim: 119, 1-96.
Tanya: Inasmuch as (p. 53)...measure up to all." (p. 59).
From my father's sichot: Exodus from Egypt means leaving limitations and bounds, and Chassidus is to enable man to leave the restrictions of the material world.
There is a difference: The Egyptian Exodus means shattering and then departure, which is why they went away from Egypt. The Chassidic exodus means purification and correction, stepping out of worldly limitations and bounds while remaining in the world. This means, while functioning within the world we must transcend its limitations. We are to remove the limitations and bounds, and perceive the truth - that the world per se is truly good, since, after all, the natural world is what G-d intended. This is attained through the avoda of Chassidus.1
FOOTNOTES
1.When society and environment ("world" in chassidic usage) conflict with Torah, there may be a reaction of withdrawal from "world" and its affairs. Extreme monastic withdrawal is rejected by Torah. Chassidus advocates being "within world," involvement in the normal routines of family and occupation for example, but refusing subservience to the values and principles of "world." The Jew's values are to be Torah's while he functions in the marketplace or laboratory. He utilizes the opportunities and challenges of "world" to subordinate and use worldly affairs for Torah ideals, values and goals. He will do this intellectually when confronting concepts that appear not to be consonant with Torah, and also by observing mitzvot in inhospitable circumstances. While functioning in this environment he is apart from it, refusing to be dominated or intimidated by it.
Daily Thought:
Worry Appointments
Anxieties, worries, feelings of inadequacy and failure—all these smother and cripple the soul from doing its job.
You need to find the appropriate time to deal with them. But don’t carry them around the whole day.
During the day, you are Adam and Eve before they tasted the fruit of good and evil.
---